שבוע 29, מוצאי שבת, אחרי מקלחת, התחילו לטפטף המים, בלי ספק שזה מים…
קוראת לאמא שלי, מחליפה בגדים, לוקחת מגבת ורצים למיון יולדות, מחכים עד שיקבלו אותנו, מסבירים לנו שאין מקום בפגיה ועדיף לנו להתפנות מיידי באמבולנס לבית חולים הקרוב. נסיעה שנראתה כמו נצח…
במחלקה הסבירו לי: ״את נשארת פה עד הלידה ואנחנו ממש מקווים שתישארי פה כמה שיותר, עד שבוע 35 ואז ניתוח״ (מומחית לקיסרי עם הגדולה שלי), בראש מתחילות המחשבות איך אני משאירה את הבת שלי יותר מחודש בלי אמא.
כל הלילה לא ישנה, רק בוכה לכרית, בעלי כבר מזמן הלך- יש לו ילדה שצריך לדאוג לה, כל הבוקר למחרת עדיין בוכה ואז מחליטה שדי, זה מה שיש צריך להיות חזקים בשביל הבת הגדולה, בשביל בעלי ולא פחות חשוב גם בשביל העובר.
ככה ״מבלה״ במחלקת הריון בסיכון, מיטות לידי מתחלפות כל יום/יומיים ואני נשארת, האחיות הופכות לחברות הכי טובות לאחיות ממש, כבר יודעת בע״פ את סדר המשמרות שלהן, כל יום מדברת עם ביתי בבוקר לפני הגן ובלילה לפני שהולכת לישון, נותנת לי חיזוקים…
יום חמישי אחה״צ ירידות דופק של העובר במוניטור- מוניטור ארוך של שעתיים, המוניטור הבא קצת יותר טוב עדיין מודאגים, נראה מה יהיה בבוקר.
יום שישי, מעירים אותי ב- 6:00 למוניטור- שוב ירידות דופק, מכינים אותי לניתוח אם יהיה צורך ומעלים אותי למיון יולדות, מוניטור, עדיין ירידות דופק, מחליטים לנתח…
10:00 נכנסת לניתוח, בעלי וההורים שלי בחוץ, שומרים על קור רוח ואני בחדר על שולחן הניתוחים כל דקה נראית כמו נצח… משהו מסתבך, מרדימים אותי.
מתעוררת אחרי שלוש שעות, נכנס המנתח- מתחיל להסביר לי על הסיבוך שאליו נכלאו, צועקת עליו שכלום לא מעניין אותי רק רוצה לדעת שהבן שלי חי ונושם, צועק עליי בחזרה שאני מפריעה לו באמצע ההסבר, ״תגידי תודה שיש לך עוד ילד בבית כי הריון שלישי לא בטוח שתוכלי״…. התינוק בסדר, בנס יצא בריא ושלם, מסתבר שבגלל שלא היו מים הכל היה דבוק בדופן הרחם והיה לרופאים קשה מאוד להוציא את העובר ולהגיע לשילייה.
הסוף טוב הכל טוב יש לי בבית תינוק מקסים בן חמישה חודשים- לא ניכר עליו שהיה שלושה שבועות בפגייה, הגדולה שלי מדהימה, קיבלה את אח שלה בכיף ובאהבה וגם אחרי שלושה רופאים שראינו, נאמר לנו שאם נרצה הריון נוסף, זה אפשרי- בסיכון גבוה, אבל אפשרי…