ילדה שלי
הסיפור התחיל לפני מספר שנים, מיד אחרי שהתחתנו אמרנו שמנסים – יצליח מה טוב, לא יצליח, לא בוער. הזמן התחיל לרוץ וכלום לא זז, בבדיקות אצל הרופא מתברר שצריך לעבור טיפולים. מבוהלים ופוחדים מתחילים טיפולים עם המון המון תקווה להצלחה ואז מגיע השלילי הראשון – הלב נשבר מתנפץ לרסיסים אבל אנחנו לא מתייאשים, מסתכלים קדימה ומנסים. כך עובר לו טיפול ואחריו עוד טיפול והשליליים מתאספים ובשקט בשקט עוברים להן כמעט 6 שנים עד שנכנסנו להריון שהפעם מצליח לחצות את שבוע 16.
יום ראשון 14.09.08 צהריים, אבא חוזר מהעבודה נשכבים לנוח יחד קצת במיטה… פתאום הכל רטוב, מרגיש מוזר ותחושה של דה ז'ה וו … יש ירידת מים אני בטוחה בזה, מתארגנים זריז ונוסעים לבי"ח.
הפחד עצום. מה יהיה? שבוע 27 זה עוד מוקדם מידי. אומרים, שאולי אפשר יהיה למשוך, אבל כרגע הבעיה היותר גדולה שאין מקום בפגיה בבי"ח כרמל. אחרי בדיקה מול בתי חולים אחרים יש מקום רק בנהריה. הנסיעה באמבולנס מרגישה כמו נצח. מגיעים לבי"ח וישר לחדר לידה, מנסים למשוך את ההריון כמה שיותר, כל יום חשוב.
הערב יורד ואני מרגישה צמרמורות, הדופק שלך מתחיל לעלות ל180 ועולה… הדופק ולחץ הדם שלי גם כן מתחילים לעלות גבוה מאוד והחום, החום מתפתח ועולה ואני מרגישה צמרמורות בלי סוף .
אין ברירה יש סכנה לחייך ולחיי מכניסים לניתוח קיסרי אבל רגע לא דיברנו באמת לעומק מה הולך לקרות, לא דיברנו על אפידורל ומה קורה… אין זמן, צריך להציל את הקטנה.
השעה 21:35 פתאום בכי חלוש ונעלם. את יצאת, אבל לקחו אותך מהר לפגיה לטיפול ואני לא הספקתי לראות אותך.
מחכה לשמוע מה שלומך. אבא נכנס אומר, שהכל בסדר, שלקחו אותך ומטפלים בך ושאת ג'ינג'ית. מראה לי תמונה ראשונה. את קטנה, אבל בתמונה אי אפשר להבין עד כמה קטנה.
אני מחכה לראות אותך, אבל עוד אי אפשר לקום מהמיטה. עם כסא גלגלים אני מגיעה לשם, בקושי מתיישבת בקושי מתרוממת הולכת אליך… את כ"כ קטנה, היד שלי מכסה את כולך, השער ג'ינג'י ממש אפרוחית אבל זו האפרוחית שלי. אני אמא, כן אני אמא. היד נוגעת בך קמעה והדמעות עומדות בעיניים. 6 שנים חיכנו לרגע הזה. לא חשבנו שיקדים, לא חשבנו שיהיה כזה, לא חשבנו על הבלאגן, אבל הנה אנחנו כאן וזה קרה. אנחנו אמא ואבא לזיו שנולדה ב14.09.08 בשבוע 27+2 להריון בשעה 21:35 במשקל 1088 גרם ואת שלנו, כולך שלנו.
אף פעם לא אהבתי רכבת הרים, ולרכבת הזאת של החיים אף אחד לא הכין אותנו. הפגיה היא סוג של רכבת הרים. הירידות מאוד מפחידות, הלב קופא.
היינו בפגיה 65 ימים, בשבועות הראשונים היית צמודה לאנטיביוטיקה. כמה שעות לאחר שנולדת היית גיבורה ולא זקוקה להנשמה. החזקת מעמד כך כמה ימים עד הטלפון הארור ההוא, בו חשבנו שעולמנו קרס. חשבנו שזהו, הכל נגמר. את הפסקת לנשום והיו צריכים להנשים אותך. הגענו במהירות לפגיה, והנה את שם שוכבת חיוורת וחלשה והלב שלי כואב. זו הייתה רק ההתחלה.
עברו הימים, התחזקת ושוב הורידו אותך מההנשמה. כבר חזרת לאינקובטור סגור, אבל כנראה שלא אהבת להיות שם, ושוב ירידות בסטורציה וחזרת לשולחן הטיפולים. החזקתי לך יד ושרתי לך ובעודי מדברת אליך, את הופכת אט אט לכחולה והמוניטור מתחיל לצפצף. אני קוראת לך, ילדה שלי אהובה, צובטת קצת בעקב, מנסה להעיר אותך, וכלום. ואז האחיות והרופאים באים במרוצה, זה לקח רק כמה שניות, אך הרגיש כנצח. אני ואבא יצאנו החוצה לא יכולנו לעמוד שם חסרי אונים כשאת כמעט נשמטת לנו בין האצבעות. הדקות חלפו אך לנו זה נראה כשעות. אפשר להכנס הכל נרגע. את נושמת, עדיין חיוורת, אבל המצב יותר טוב.
הרכבת בפגיה ממשיכה. עשו לך אולטראוסאונד ובדיקת אקו לב, גילו שיש לך דימום במוח וציסטות וגם איזו נקודה בלב. מאז הדימום פסק, יש לך התרחבות חדרים, ואנחנו מאמינים, כמו שהרופא אמר, שיש ילדים עם מלא בעיות במוח, אבל גאונים ומוכשרים, שאי אפשר להאמין שמוח שלהם לא נראה כמו כל מוח רגיל.
הנקודה בלב עברה אחרי חודש, כאילו לא הייתה, במגע קסם ממש.
את גדלה, הנה חצית את הקילו וחצי. אמא ואבא חזרו לישון בבית ונוסעים כל יום כדי לראות אותך. שבת בבוקר אנחנו באים לבקר אותך הולכים למקום שלך ואת אינך. הלב מתחיל לדפוק במהירות, ואז קוראים לנו. הנה היא פה עושה לכם הפתעה בעריסת החימום ואפילו לא מחממים לך, כי את פשוט מדהימה.
הימים חולפים. מנסים להאכיל אותך בבקבוק, אך את עקשנית. לא ממש אוהבת את זה (ג'ינג'ית כבר אמרנו), אך גם בשביל לינוק את חלשה. לא מתייאשים, רוצים כבר אותך לקחת הביתה. ממשיכים כל הזמן לנסות ואת גדלה ומתחזקת, ואחרי 65 יום את ראשונה לקבל את חיסון הRSV בפגיה, היום הולכים הבייתה במשקל 2340 גרם, הכפלת את משקל הלידה שלך ואחרי שעברנו זיהומים, צהבת, אנמיה, בעיות בנשימה ועוד הכל מאחורינו, אנחנו סוף סוף משפחה אמיתית. עכשיו אפשר להתחיל לחיות.
זיו שלי, היום את בת 6, את כבר אחות גדולה לדר הקטנה. ילדה חייכנית, חכמה, שמחה והאור של חיינו. עוד סוחבת קצת שאריות מהפגות, אבל מתגברת על הכל, כאילו כלום. מאחלת לך ילדה שתמשיכי לחייך ולשמוח.
אוהבת אותך, אמא.