סיפורי הורים ⋆ לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר) https://pagim.net/category/parent-stories/ עזרה, תמיכה ומידע להורים לפגים בישראל Thu, 17 Mar 2022 07:45:51 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.5.2 https://pagim.net/wp-content/uploads/2020/10/cropped-pagicon-1-32x32.png סיפורי הורים ⋆ לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר) https://pagim.net/category/parent-stories/ 32 32 פודקאסט ״המסע המשפחתי לאחר לידת פג״ https://pagim.net/%d7%a4%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%98-%d7%b4%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%b4/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%2593%25d7%25a7%25d7%2590%25d7%25a1%25d7%2598-%25d7%25b4%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%25a4%25d7%2597%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2597%25d7%25a8-%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%2592%25d7%25b4 https://pagim.net/%d7%a4%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%98-%d7%b4%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%b4/#respond Thu, 17 Mar 2022 07:36:22 +0000 https://pagim.net/?p=12432 שרי סטולר הפיזיותרפיסטית מתארחת ומספרת על חוויה של משפחות הפגייה- כשתינוק נולד לפני הזמן, המשפחה מתחילה מסע שונה מהמתוכן, בחלקו מפחיד ולא ידוע. על החוויה של משפחה בפגיה ובהמשך החיים. מתוך סדרת הפודקאסטים – חן וקובי מדברים על הורות – הפודקאסט שיחשוב יחד איתכם למעבר אל הפודקאסט

הפוסט פודקאסט ״המסע המשפחתי לאחר לידת פג״ הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> שרי סטולר הפיזיותרפיסטית מתארחת ומספרת על חוויה של משפחות הפגייה- כשתינוק נולד לפני הזמן, המשפחה מתחילה מסע שונה מהמתוכן, בחלקו מפחיד ולא ידוע. על החוויה של משפחה בפגיה ובהמשך החיים.
מתוך סדרת הפודקאסטים – חן וקובי מדברים על הורות – הפודקאסט שיחשוב יחד איתכם

למעבר אל הפודקאסט

הפוסט פודקאסט ״המסע המשפחתי לאחר לידת פג״ הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> https://pagim.net/%d7%a4%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%98-%d7%b4%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%b4/feed/ 0 הסיפור שחייב גם הוא להופיע כאן – סיפורה של תותי ז"ל https://pagim.net/%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91-%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9c%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%a2-%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%25a9%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%2591-%25d7%2592%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2590-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%25a2-%25d7%259b%25d7%2590%25d7%259f-%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2594 Mon, 26 Apr 2021 07:37:59 +0000 https://pagim.net/?post_type=personal-stories&p=9116 מהיכן להתחיל? בקול השפיות – יש גם תינוקות/ים שלא ישרדו את הפגיה, הרוב ישרדו אך יש כאלה שגם לא. תמונותיהן לא מקשטות את הקירות מחוץ לפגיה אך סיפור זה הוא קול אחד בשבילן/ם ובשביל האמהות שסיפוריהן בדרך כלל לא נשמע. תותי שלנו לא שרדה , היא באה למסע קצר של 19 יום שטילטל את עולמינו […]

הפוסט הסיפור שחייב גם הוא להופיע כאן – סיפורה של תותי ז"ל הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> מהיכן להתחיל?
בקול השפיות – יש גם תינוקות/ים שלא ישרדו את הפגיה, הרוב ישרדו אך יש כאלה שגם לא. תמונותיהן לא מקשטות את הקירות מחוץ לפגיה אך סיפור זה הוא קול אחד בשבילן/ם ובשביל האמהות שסיפוריהן בדרך כלל לא נשמע.
תותי שלנו לא שרדה , היא באה למסע קצר של 19 יום שטילטל את עולמינו והעביר אותנו מסע קשוח ומבלבל שאת המתנות שלו את חלקן אני כבר יכולה ויכול לראות ואת חלקן לא .
היא בחרה ככה ולא אחרת ואנחנו נלחמנו עליה ועשינו כמיטב יכולתנו בכל שלב וכך גם הצוות הרפואי.
כותבת לא כדי להעציב אלא כזו האמת , זו חלק מן האמת , חלק מן הפגים לא ישרדו.
בזמן כתיבת שורות אלה, 5 ימים אחרי פטירתה אני בת 29 בריאה ,צעירה. בחודש חמישי בהריון מסיבה לא ברורה התחילו דימומים שנמשכו כחודש בעוצמה משתנה. הייתה המטומה מעל צוואר הרחם שהובילה להגדרת ההריון כהריון בסיכון ולשני אשפוזים אחד של יום וחצי ואחד של 8 ימים , צלסטון, מגנזיום, עירוי דם וברזל, פרזולט לעצירת צירים ואז לידה וגינלית מתוקה (שעליה התעקשתי) בשבוע 25+4 בעקבות צירים לא ניתנים לעצירה, פתיחה וירידת מים .
תותי נולדה נושמת ואדומה אבל אחרי 3-4 ימים בעולם לתותי היה ממש קשה לנשום, היה לה BPD, היא הונשמה ולא הצליחו לגמול אותה מההנשמה. היא מתה מדימום מוחי פתאומי.
תקופת הפגייה בעבורנו הייתה תקופה כמעט בלתי אפשרית תודעתית (כמו שהיא בוודאי לכולם) החזקנו את התקווה האולטימטיבית ועם זאת ראליות שייתכן וחלומנו הורוד לא יתממש. תותי ירדה עד ל700 גרם ואז עלתה חזרה עד ל830 גרם ומעולם לא "התקדמה" מהעמדה הכי קרובה לתחנת האחיות בחדר הטיפול הנמרץ.
כמה אהבנו אותה! שרנו ודיברנו איתה, ניגנו לה, חגגנו אותה , שמנו יד ונתנו לה אצבע אותה היא אחזה חזק בכף ידה הקטנטנה. היא נעה והתפתלה, שלפה חוטים ,מצצה את הזונדה כשקיבלה אוכל והציצה עלינו בעיניים פקוחות מדי פעם ( היא בייחוד אהבה לעשות עיניים לאבא) . בעודה בחיים לא זכינו להחזיק אותה מאחר והיא לא הייתה יציבה דייה והצוות חשש שזה יותר יזיק מאשר יועיל אבל בכל עת שהצלחנו ניסינו להיות שותפים לטיפול בה להחליף לה חיתול ולמדוד חום ולנסות להיטיב איתה ולו בקצת בכל פעם שהצלחנו מכל בחינה שעלתה על דעתינו. שוחחנו עם הרופאים/ות והאחיות ושאלנו אלפי שאלות. שאבתי לה מלא חלב מהרגע הראשון . היינו שעות בפגייה גם כשהיינו ההורים היחידים.
האינטואיציה שלי צדקה, משהו הרגיש מוזר וממש לא רציתי לקחת את הצלסטון (סטרואידים להבשלת ריאות התינוק/ת ) וגם את המגנזיום (בעיקר למניעת דימומים במוח התינוק/ת וגם לעצירת צירים במידה מסוימת) כנראה שידעתי בתוכי . בסוף היא נפטרה בדיוק מהגורמים שאותם מתן החומרים הללו היה אמור למנוע . למה היא הייתה צריכה לעבור מסע כזה של סבל, תרופות, הפסקות נשימה, דקירות , ריחוק מאיתנו ועוד זה לא ברור אבל אני חושבת , אחרי ששאלתי חבר פג שבאיזשהו מקום הם לא זוכרים , הנשמה או התודעה שלהם עוד לא כאן בשלב הזה.
שימו לב שליה קדמית+דימום מתמשך+הפלות קודמות – אור אדום בוהק להריון בסיכון וללידה מוקדמת.
תקשיבו לאינטואיציה שלכם/ן!
אם זה קורה לכם/ן אני ממש מצטערת לשמוע, וואו איזה קשה!
בפרקטי הרגשנו שלפחות את אקט הסיום והקבורה עשינו בצורה הכי נכונה ו"טובה" אחרי התעקשות דיי גדולה ובעבורנו זו הייתה סגירת מעגל מאוד משמעותית.
אתם/ן יכולים/ות לבחור אם לקבור בקבר יחידני / קבר אחים/יות , אם לנכוח או לא בקבורה- אוכל לנסות לעזור לכם/ן להבין – יש לכם/ן זכות לקחת רגע את הזמן להבין מה אתם/ן רוצים לעשות – אם לוחצים אתכם/ן כמו עשו לנו אימרו זאת לבית החולים באסרטיביות – "מותר לנו לקחת יום /יומיים/שלושה להבין- אל תלחצו עלינו!" .
לתמיכה מוזמנים/ות להתקשר אלי חן 0547624704 ואם לא עונה לבן זוגי 0509550466
מברכת את קוראי/ות הדף הזה בילדים/ות והריונות ולידות קלים וטובים.
חן.

הפוסט הסיפור שחייב גם הוא להופיע כאן – סיפורה של תותי ז"ל הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> הנס הגדול של אלירן: "הכי רציתי בעולם להיות אבא, זה היה החלום שלי" https://pagim.net/%d7%94%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%a6%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%25a1-%25d7%2594%25d7%2592%25d7%2593%25d7%2595%25d7%259c-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%259b%25d7%2599-%25d7%25a8%25d7%25a6%25d7%2599%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%259c%25d7%259d-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%2599 https://pagim.net/%d7%94%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%a6%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%99/#respond Sun, 25 Oct 2020 12:16:02 +0000 https://pagim.net/?p=7805 אלירן כוכבי ואשתו ציפו בהתרגשות לילד משותף, אך בחודש החמישי להיריון קיבלו בשורה מטלטלת – התגלתה בעיה בהתפתחות העובר. הרופאים המליצו על הפסקת היריון, אך השניים לא הרימו ידיים והחליטו להילחם על החיים של בנם. את הסוף הטוב של הסיפור ומסלול הנינג'ה המרגש שבא אחריו לא תרצו לפספס

הפוסט הנס הגדול של אלירן: "הכי רציתי בעולם להיות אבא, זה היה החלום שלי" הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> אלירן כוכבי ואשתו ציפו בהתרגשות לילד משותף, אך בחודש החמישי להיריון קיבלו בשורה מטלטלת – התגלתה בעיה בהתפתחות העובר. הרופאים המליצו על הפסקת היריון, אך השניים לא הרימו ידיים והחליטו להילחם על החיים של בנם. את הסוף הטוב של הסיפור ומסלול הנינג'ה המרגש שבא אחריו לא תרצו לפספס

הפוסט הנס הגדול של אלירן: "הכי רציתי בעולם להיות אבא, זה היה החלום שלי" הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> https://pagim.net/%d7%94%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%a6%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%99/feed/ 0 "המוות ריחף מעלינו כל יום": הפגים ששרדו נגד כל הסיכויים https://pagim.net/%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%a3-%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%95-%d7%9b%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a9%d7%a8%d7%93%d7%95-%d7%a0/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2597%25d7%25a3-%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2595-%25d7%259b%25d7%259c-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a4%25d7%2592%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%2593%25d7%2595-%25d7%25a0 Tue, 02 Oct 2018 16:23:16 +0000 https://pagim.net/?p=5502 אחד מהחששות הגדולים ביותר של זוג הורים טריים הוא סיבוך בלידה ופגיעה בעובר. סיפוריהן של חיה-נעה, מור ובת אל עומדים בניגוד לכל תחזיות הרופאים. משפחותיהן סיפרו כי "כבר זומנו לשיחת פרידה". היום, שנים אחר כך, הן משחקות ורצות כמו כולם קישור לכתבה: https://news.walla.co.il/item/3186533  

הפוסט "המוות ריחף מעלינו כל יום": הפגים ששרדו נגד כל הסיכויים הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> אחד מהחששות הגדולים ביותר של זוג הורים טריים הוא סיבוך בלידה ופגיעה בעובר.

סיפוריהן של חיה-נעה, מור ובת אל עומדים בניגוד לכל תחזיות הרופאים. משפחותיהן סיפרו כי "כבר זומנו לשיחת פרידה". היום, שנים אחר כך, הן משחקות ורצות כמו כולם

קישור לכתבה: https://news.walla.co.il/item/3186533

 

הפוסט "המוות ריחף מעלינו כל יום": הפגים ששרדו נגד כל הסיכויים הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפור הלידה של אוהד https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%93/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%2595%25d7%2594%25d7%2593 Fri, 22 Dec 2017 11:56:35 +0000 https://pagim.net/?p=5198 לכבוד חודש נובמבר, שהוא חודש המודעות לפגים, החלטתי לספר על הפג הפרטי שלי ועל הלידה שלו.ההריון עם אוהד היה טיפה מאתגר: זריקות של קלקסן כל בוקר. הרגשתי לא טוב עד בערך שבוע 18. בהמשך התפתחה סכרת הריון. וכמובן שמתן שהיה אז בן 3 דרש את שלו.אבל הכל היה בקטנה. זה היה ההריון הרביעי שלי. כולם […]

הפוסט סיפור הלידה של אוהד הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> לכבוד חודש נובמבר, שהוא חודש המודעות לפגים, החלטתי לספר על הפג הפרטי שלי ועל הלידה שלו.
ההריון עם אוהד היה טיפה מאתגר: זריקות של קלקסן כל בוקר. הרגשתי לא טוב עד בערך שבוע 18. בהמשך התפתחה סכרת הריון. וכמובן שמתן שהיה אז בן 3 דרש את שלו.
אבל הכל היה בקטנה. זה היה ההריון הרביעי שלי. כולם מטיפולי IVF. שני ההריונות הראשונים הסתיימו מעצמם בשבוע 8/9 וההריון השלישי נתן לי את מתן. אז התייחסתי לאתגרים כמתנה.
סיפור הלידה מתחיל כמה ימים לפני.
יום שבת ה-16.1.16 דני ואני חגגנו 7 שנות נישואין ואני הייתי בסוף שבוע 29 להריון. החלטנו לצאת כל המשפחה לסופ"ש בקיבוץ. השתדלתי לא להתאמץ יותר מידי, אבל עדין הייתי יותר פעילה מהרגיל.
כשחזרנו הביתה במוצ"ש הרגשתי פחות תנועות עובר וכן כאב דוקר שבא והולך בבטן ימנית תחתונה. החלטתי ללכת לישון ולראות האם זה יעבור בבוקר.
17.1.16. תחילת שבוע 30. הכאבים לא עברו. התייעצתי עם אחות במוקד הטלפוני והיא הפנתה אותי למיון יולדות. התייחסו אלי ברצינות. עשו מוניטור לאולטרסאונד והכל נראה תקין. גם הרגשתי יותר תנועות עובר. אחרי שעתיים שוחררתי הביתה. יצאתי מבית החולים בהרגשה טובה. נסעתי לעשות קניות והספקתי לחזור הביתה, לבשל משהו וגם לישון צהריים.
בערך ב-3 בצהריים התעוררתי. ניגשתי לשירותים. התחלתי לעשות פיפי אבל זה לא נגמר. הרגשתי שיוצא עוד ועוד. הבנתי שמשהו לא בסדר. הסתכלתי למטה והכל היה אדום. זרם של דם אדום וטרי המשיך לצאת ממני בלי הפסקה.
מחשבה ראשונה: איך אני קמה בלי ללכלך את כל הסביבה. מחשבה שניה: אני צריכה לחזור לבית החולים כמה שיותר מהר. מחשבה שלישית: בעוד שעתיים בערך מישהו צריך לקחת את מתן מהגן. והיום זו לא תהיה אני.
התקשרתי מהר לדני שמיד ביטל פגישת עבודה וחזר הביתה. הזמנו מונית ונסענו לבי"ח. כל הדרך קיוויתי שלא איבדתי את העובר.
הגענו לבית חולים. כשנכנסתי ליולדות ישר כל אנשי הצוות נגשו אלי והתחילו לטפל. אני כבר לא זוכרת מה היה סדר הדברים המדויק. השכיבו אותי על מיטה. נתנו לי את זריקת הצלסטון הראשונה ( להבשלת הריאות של העובר ). פתחו וריד. אולטרסאונד לראות האם בכלל יש לעובר דופק. היה דופק.
האבחנה: הפרדות שלייה. הרופאים הסבירו לי שהם מקווים שהדימום יפסק ואז יאשפזו אותי במחלקה להיריון בסיכון גבוה עד הלידה. הסבירו שהצלסטון לא מתחיל להשפיע מיד. צריך לקבל מנה שניה אחרי 24 שעות מהראשונה ואז לחכות עוד 24 שעות להשפעה שלו. שאלו האם אסכים לקבל עירוי של מגנזיום והסבירו שהוא עוזר להגן על מערכת העצבים של פגים. הסכמתי לקבל. העבירו אותי לחדר לידה, חיברו אותי למוניטור ושכבתי וחיכיתי.
בערך ב-8 בערב נכנס רופא שאמר שיש לעובר האטות בדופק, כנראה הוא במצוקה. הרופא רצה להתייעץ עם עוד רופא בכיר ויש סיכוי וינתחו אותי. קיוויתי שהרופא הבכיר יגיד שאפשר לחכות עוד קצת. לפחות עד שהצלסטון יתחיל להשפיע. אבל תוך כמה דקות הרופא נכנס והודיע שאני נכנסת לניתוח כמה שיותר מהר.
בשעה 20:19 אוהד כבר היה בחוץ. 1.130ק"ג. אפגר 2. עבר החייאה עוד בחדר הניתוחים, ברגע שיצא. חובר למכונת הנשמה.
וכך התחיל מסע של 60 יום בפגייה. אוהד היה מונשם 6 ימים וכמעט כל שהותו בפגייה היה צריך תמיכה נשימתית כלשהי. יומיים אחרי שנולד הריאה השמאלית שלו קרסה. ב-12 בלילה רופא מהפגייה בא לעדכן אותי ולמחרת הבנתי שמאוד כאב לו ונותנים לו מורפיום. פעמיים במהלך הפגייה חשדו שיש לו NEC. תודה לאל לא היה לו. קיבל 3 מנות דם. 2 מוקדים של דימום מוחי דרגה 1 ( הדרגה הכי נמוכה ובדרך כלל אין לזה השפעה ) והדיות יתר של המוח. 3 פעמים היה צפוי להשתחרר ו-3 פעמים בבוקר התקשרו ואמרו שהיה משהו בלילה ועדין לא משתחררים. בפעם הרביעית השתחרר.
אחרי שהשתחררנו מהפגייה היו המון תורים. מעקב משקל צפוף בטיפת חלב, לפעמים פעמיים בשבוע. מעקב במרפאת פגים בבי"ח ואחר כך בהתפתחות הילד. מעקב רופא גסטרו. דיאטנית. פיזיותרפיה. בדיקת ברה. פעמיים אולטרסאונד מוח. ואולי שכחתי עוד בדיקות.
שנה שעברה, כשהיה בן שנה, פעמיים הצטנן והסתבך עם הצינון עד שהוצאתי אותו מהגן לחודשי החורף. באביב חזר לגן ומאז פורח.
כיום פעוט קטן ושובב גדול.
התחיל ללכת לגמרי בשנה ו-3 חודשים מתוקן ( שנה ו-5 כרונולוגי ). שוחררנו מפיזיותרפיה. התחיל לדבר לא מזמן ובאבחון של קלינאית תקשורת נאמר שהוא לא צריך טיפול כלל.
עדין במעקב של גסטרו ודיאטנית בגלל משקל נמוך.
ומחכים לראות האם בהמשך הדרך הפגות תשפיע עליו.
להיות הורים לילדים זה מסע גדול ומאתגר. להיות הורים לפג זה מסע מאתגר עוד יותר. הוא אמנם מתחיל בפגייה אבל הוא לא מסתיים שם. הוא נמשך עוד הרבה אחרי.
מצרפת תמונה מהפעם הראשונה שראיתי את אוהד בפגייה ותמונה מלפני שבוע כשאוהד היה אבא של שבת בגן. מי לא הייתה מוכנה לקבל את זר הפרחים מגיבור מתוק שכזה?

  • הסיפור של אוהד
  • הסיפור של אוהד

הפוסט סיפור הלידה של אוהד הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפור הלידה של מורן https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%259f Thu, 30 Nov 2017 09:54:03 +0000 https://pagim.net/?p=5166 היה זה יום רגיל, בשעות אחה״צ של יום חמישי, 15.1.15. אתה נמצא בבטן שלי כבר 30 שבועות ועוד יום 🙂 שלשום הייתי אצל הרופא שבדק אותך ואותי ואמר שהכל תקין. ישבתי בסלון ועבדתי על המחשב, שלפתע הרגשתי משהו נוזל לי בין הרגליים. הלכתי לשירותים וראיתי דם. הרבה דם. באותה שנייה הרגשתי בהלה ומאד דאגתי לך. […]

הפוסט סיפור הלידה של מורן הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> היה זה יום רגיל, בשעות אחה״צ של יום חמישי, 15.1.15. אתה נמצא בבטן שלי כבר 30 שבועות ועוד יום 🙂 שלשום הייתי אצל הרופא שבדק אותך ואותי ואמר שהכל תקין. ישבתי בסלון ועבדתי על המחשב, שלפתע הרגשתי משהו נוזל לי בין הרגליים. הלכתי לשירותים וראיתי דם. הרבה דם. באותה שנייה הרגשתי בהלה ומאד דאגתי לך.
מיד טלפנתי לאבא, שהיה פחות מבוהל ממני ואמר שכדאי לי לסוע לבדוק במיון. התארגנתי במהרה, לחוצה, מפוחדת וחוששת שמשהו יקרה לך.
סבא וסבתא אספו אותי. הדרך לבית החולים שארכה פחות מעשר דקות נראתה לי כמו נצח. המחשבה שלוותה אותי כל הזמן הייתה ״רק שלא יקרה לך משהו״. דאגתי לך.
הגענו למיון יולדות , כולן סביבי היו עם בטן הרבה יותר גדולה משלי, אתה היית קטנטן עדיין בבטן שלי. המתנו לאחות ולבדיקת רופא, כשהתקבלנו לקחו לי דם לבדיקות וחיברו אותי למוניטור.
שמעתי את הלב שלך פועם. נשמתי לרווחה. בנתיים ביצעו בדיקות נוספות . אחיות ורופאים נכנסו ויצאו בלי סוף. התחלתי להרגיש אותך קצת פחות. התחלתי להלחץ. גם האווירה מסביבי הייתה לחוצה. האחיות לא היו מרוצות מתוצאות הבדיקות שלי, ובמקביל הדופק שלך נשמע פחות טוב ממקודם.
דאגתי לך מאד. כל כך פחדתי ברגעים האלו שהרופאים והאחיות צעקו כל מיני דברים מעל הראש שלי, בזמן ששכבתי מחוברת למוניטור. זה היה באמת מלחיץ. רציתי להרגיש אותך בועט שוב, מגיב לליטופים שלי ולשיר ״גוליית״. ואז שמעתי אותם אומרים את צמד המילים ״ניתוח חירום״.
אני חושבת שאלו היו הרגעים הכי מפחידים שחוויתי בחיים שלי עד כה. חשבתי לעצמי- מה ניתוח?!? רק התחלתי בשבוע 31! איך אתה תשרוד מחוץ לרחם שלי?!?
מאותו רגע ששמעתי את צמד המילים ההוא, כבר לא שמעתי כלום יותר. הרופא והאחיות ניסו להסביר והגיעו להחתים אותי, סבא וסבתא ניסו להרגיע. ואני? לא שמעתי אף אחד. דאגתי לך. נלחצתי ודאגתי איך אתה תחיה מחוץ לרחם של אמא בשבוע 31?!? הובילו אותי במהרה לחדר הניתוחים. אני זוכרת שאבא בדיוק הגיע בריצה והספיק לתת לי נשיקה בכניסה לחדר הניתוחים. פחדתי . פחדתי מאד! הרופא שליווה אותי מהקבלה, לא עזב אותי וניסה להרגיע ולהסביר. העבירו אותי למיטה קרה מאד ממתכת וכולם צעקו מסביב, בטח נבהלת כששמעת את הצעקות. זה היה מחזה מבהיל מלחיץ ומעורר חרדה. היה לי מאד קר, והתחילו להפשיט אותי ולהכין אותי לניתוח.
כל כך רציתי שנעבור יחד את חווית ההיכרות בצורה אחרת. אפילו נפגשנו עם הדולה שלנו, שהייתה אמורה לעזור לנו להפגש בצורה טבעית, ללא התערבויות מיותרות. לא דמיינתי שאפגוש אותך בצורה בה נפגשנו.
לא הייתי בהכרה כשהוציאו אותך מהבטן כי הייתי מורדמת, אבל אני יכולה לנחש שהיית מאד מפוחד. אמא לא הייתה שם לחבק אותך. רק הרופאים וכל מיני מכשירים שעזרו לך לנשום.
בפעם הבאה שהייתי ערה, כבר לא היינו יחד. התעוררתי בחדר התאוששות, כאובה ועייפה. אבא נכנס לראות אותי וגם סבא וסבתא. הם מסרו לי שאתה בסדר. חייכתי ונרדמתי. בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי בחדר אחר. ביקשתי לראות אותך ואמרו לי שאתה בכלל בקומה אחרת ורק כשארגיש טוב ואצליח לשבת לבד, אני אוכל להגיע אליך בכסא גלגלים. כל זה קרה בלילה.
כל כך רציתי לראות אותך שהתאמנתי כל הזמן בלקום מהמיטה ולשבת. זה נראה לי נצח. כל כך רציתי לראות אותך. את התינוק שלי! ניסיתי שוב ושוב, רק כדי שיאשרו לי לרדת מהמיטה ולבוא אליך. למחרת, באמת הצלחתי לשבת למרות כל הכאבים, רק רציתי שיקחו אותי אליך! אבא הסיע אותי בכסא בגלגלים והגענו ל״פגייה״. מעולם לא ביקרתי בפגייה. אבא הסביר לי את הכללים, ושחייבים לרחוץ ידיים בכניסה, לחטא עם נוזל כחול וללבוש חלוק. הסכמתי לכל דבר, רק תנו לי לראות את התינוק שלי! לבשתי חלוק, ותוך כדי שאבא דוחף אותי בכסא, התחלתי לראות תינוקות פיציים בתוך אינקובטורים.
ואז… אבא עצר את הכסא מלפני אינקובטור שבתוכו אתה שכבת עירום, מונשם עם המון צינורות ומוניטור מצפצף מעל הראש שלך.
לא. ממש לא כך חלמתי שנפגש לראשונה.
לא ידעתי מה לעשות.
הסתכלתי עליך ונראת כל כך קטן, חסר אונים ובקושי היה אפשר לראות את הפנים שלך כיוון שהם היו מכוסות בצינורות ומדבקות. אחות נחמדה מאד הסבירה שיש פתח מיוחד שאפשר להכניס יד . הרגיש לי מאד מוזר שאני לא יכולה להרגיש אותך עליי, לחבק, או להחזיק. האחות פתחה את חלון האינקובטר ואני הושטתי יד. זו פעם ראשונה שהרגשנו אחד את השני מחוץ לבטן. הרגשת חמים ונעים. ונראה שגם לך המגע היה נעים.
רק אחרי 3(!!!) ימים הסכימו להוציא אותך כדי שאאחוז בך. זה היה מבצע מאד מסובך כיוון שהיית מחובר עם המון חוטים.
וכך, 3 ימים אחרי שהוציאו אותך מהבטן, הרגשנו אחד את הגוף של השנייה שוב. זו הייתה ההרגשה הכי מרגשת שיש !התרגשתי ושמחתי מאד להרגיש אותך ושאתה מרגיש אותי שוב.
במהלך 74 ימים הקרובים, ביליתי את מרבית שעות היום בפגייה.
הייתי מאושפזת שתי קומות מעליך וביקרתי אותך כל הזמן. היה קשה לי לראות אמהות מאושפזות איתי שמביאות את התינוק לחדר ויותר קשה מכך היה יום השיחרור שלי. ראיתי אמהות שיוצאות מבית החולים עם התינוק, ואני יצאתי בידיים ריקות.
הרגע הקשה ביותר בכל יום היה להשאיר אותך בפגיה ולחזור הביתה. זה קרה בכל ערב! כל הלילה חיכיתי שיגיע כבר הבוקר כדי שאפגוש בך שוב.
במהלך האשפוז בפגיה, אתה גדלת , ולמדת לנשום לבד ולאכול ללא זונדה.
אמא הכירה חברות , שבלעדיהן התקופה הזו הייתה הרבה יותר קשה. אנחנו עדיין פוגשים אותם ואת החברים שלך מהפגיה ובטח נמשיך גם כשתיהיו גדולים.
התקופה ההיא בפגייה היתה מלווה בהרבה בכי, התרגשות, למידה, היכרות, סבלנות, רגעי אושר, ובעיקר בעיקר בהמון אהבה.
גולן שלי, אתה אלוף האלופים!!! גיבור שלי!

יום נעים,
מורן ויטקובסקי-ריס , M.A
יועצת חינוכית מומחית לגיל הרך

הפוסט סיפור הלידה של מורן הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפור הפגייה של יובלי https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%25a4%25d7%2592%25d7%2599%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2599 Thu, 30 Nov 2017 09:45:42 +0000 https://pagim.net/?p=5163 מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא. זה ממש בער בי. לקח קצת זמן למצוא את החתן המיועד, אך כשזה קרה התחתנו מהר ומיד נכנסתי להריון. הייתי כל כך מאושרת ואהבתי כל רגע. חיכיתי בקוצר רוח לרגע בו אשמע את הדופק באולטרסאונד וארגיש את תנועות העובר. הכל היה נהדר וכל הבדיקות היו תקינות. ואז, […]

הפוסט סיפור הפגייה של יובלי הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא. זה ממש בער בי.
לקח קצת זמן למצוא את החתן המיועד, אך כשזה קרה התחתנו מהר ומיד נכנסתי להריון.
הייתי כל כך מאושרת ואהבתי כל רגע.
חיכיתי בקוצר רוח לרגע בו אשמע את הדופק באולטרסאונד וארגיש את תנועות העובר.
הכל היה נהדר וכל הבדיקות היו תקינות.
ואז, לילה אחד בשבוע 26, בדיוק לאחר שסיימתי משמרת (אני אחות במקצועי) הייתה לי הפרשה מוזרה. חשבתי שזה חלק מההיריון, אבל התחלתי לחשוש.
למחרת היה דימום ומיד נסעתי לרופא.
באולטרסאונד ראו קיצור משמעותי של צוואר הרחם. אושפזתי וקיבלתי זריקת צלסטון.
התחלתי לפחד ולקרוא על לידות מוקדמות וכל ההשלכות הנלוות לכך. האחיות והרופאים במחלקה אמרו כל הזמן שקיבלתי את 'מיטת המזל' במחלקה, וכל המטופלות שקיבלו את המיטה הזו סחבו לפחות עד שבוע 34. ניסיתי להיות אופטימית.
יום אחרי כבר התחילה ירידת מים ולאחר יומיים נוספים החל דימום משמעותי והורידו אותי לחדר הלידה להשגחה. מהר מאוד התפתחו צירים ויובלי שלי נולד, בשבוע 27+1 ובמשקל 969 גרם.
כל כך קטן – אפילו לא הייתי צריכה ללחוץ.
המיילדת נתנה אותו לרופאה ולאחות מהפגייה ואני ניסיתי לראות מה הן עושות. שמעתי שהרופאה רצתה להנשים מיד והאחות אמרה שלא צריך מכיוון שהסטורציה תקינה.
לקחו אותו לפגייה ובעלי רץ אחריהן. המיילדת יצאה למספר דקות ואני זוכרת שנשארתי לבד עם כל המחשבות והפחדים. לא ידעתי מה קורה עם יובל.
לאחר זמן מה בעלי חזר ואמר שהוא בסדר ונעזר ב- CPAP.
לאחר 10 ימים הנשימו אותו, וכך חלפו להם חודשיים עם טובוס באף וזונדה בפה.
מכיוון שלא הצליחו לגמול אותו מההנשמה הוא קיבל סטרואידים, ולאחר מספר ימים
(ולחיים שמנמנות כתוצאה מהסטרואידים) יובל הצליח לנשום לבד ונעזר במשקפי חמצן בלבד.
לאחר חודש שבו עשה הרבה הפסקות נשימה ולמד לאכול מבקבוק השתחררנו הביתה
במשקל 2.760 ק"ג.
3 חודשים מלאי עליות וירידות בפגייה הסתיימו. אני לא בטוחה אם העובדה שאני אחות ומבינה קצת יותר עזרה לי עם ההתמודדות או הקשתה עליה. זו הייתה חוויה לא קלה. בכיתי בלי הפסקה ושאבתי הרבה חלב. עד היום, כשאני רואה את הצלקות שנשארו מכל הדקירות ומנסה להירדם בלילות, אני נזכרת בימים האלו ובוכה. כנראה שזה נצרב בי לנצח.
השנה הראשונה הייתה מאתגרת – ניתוח בקע מפשעתי, טיפול ומעקב עקב ריפלוקס, פיזיוטרפיה פעם בשבוע ומעקב של התפתחות הילד
היום יובל בן 3 וחצי, אח בכור למעיין בת השנתיים שנולדה בשבוע 40+3.
הוא ילד בריא, חכם, נדיב, חייכן, מלא שמחת חיים וכובש לבבות.
הוא הנס שלי, הגיבור שלי, ואני מודה עליו כל יום.

הפוסט סיפור הפגייה של יובלי הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפור ההנקה שלי – הנקת פגה (סיפור הלידה של עומר) https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%94%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%a7%d7%aa-%d7%a4%d7%92%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%2592%25d7%2594-%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2594 Sun, 26 Nov 2017 16:28:45 +0000 https://pagim.net/?p=5148 "אני אלד לידה טבעית, עם מיילדת פרטית, בחדר לידה טבעית!!" כולם כבר ידעו, כי טרחתי לספר בגאווה לכולם." ואני כבר ידעתי, מיד אחרי הלידה, המיילדת תניח את התינוקת השמנמנה שלי עלי ומיד אצמיד אותה לשד. מכירים את המשפט: "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התכניות שלך"? כמה נכון. את סיפור ההנקה של […]

הפוסט סיפור ההנקה שלי – הנקת פגה (סיפור הלידה של עומר) הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> "אני אלד לידה טבעית, עם מיילדת פרטית, בחדר לידה טבעית!!" כולם כבר ידעו, כי טרחתי לספר בגאווה לכולם."
ואני כבר ידעתי, מיד אחרי הלידה, המיילדת תניח את התינוקת השמנמנה שלי עלי ומיד אצמיד אותה לשד.
מכירים את המשפט: "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התכניות שלך"? כמה נכון.
את סיפור ההנקה של עומר כתבתי כאשר הייתה בת 5 חודשים. היום היא כבר בת שבע. למי שיש סבלנות, מזהירה שארוך J. בנוסף אני קצת מתפדחת כי אני דיאטנית ילדים שעשתה אינספור טעויות שלפני כן לימדתי הורים אחרים לא לעשות. אבל – על החיים ועל המוות:
הריון ראשון, הגיע שבוע 34, אני מרגישה נפלא, קצת בצקות מציקות אבל אין תלונות, פשוט לא היה לי זמן להגיע לאחות טיפת חלב ולכן ביקשתי מחברה בעבודה שלי בתל השומר, האחות במכון, למדוד לי לחץ דם, לבדוק חלבון בשתן ולשקול אותי כדי לסיים עם החובות שלי של החודש.
מכאן ועד הלידה הסיפור היה קצר, רעלת הריון, תינוקת קטנה לשבוע הריון, ניתוח קיסרי דחוף ושלושה שבועות ארוכים ארוכים בפגיית תל השומר (עם הצוות הנפלא).
וכאן גם סיפור ההנקה המורכב שלנו מתחיל:
עוד לפני שפגשתי את התינוקת הקטנטונת שלי (1.6קילו) הסבירה לי אחותי כיצד לסחוט את החלב הראשוני, הקולסטרום, מהשד (לא פשוט, אך מפתיע ומשמח לראות פתאום את הנוזל יוצא טיפין טיפין).
את עומר הכרתי יום אחרי הניתוח הקיסרי הדחוף שלי. בעלי גלגל אותי לאינקובאטור הנכון ו – נעים מאוד, תינוקת זעירה, שעירה, מלאה בחוטים שטוענים שהיא שלי. האמנתי להם.
ומה עכשיו? מותר לי לגעת? להרים? מה מאכילים? מותר להניק? איך מניקים עם חוט זונדה ירוק שיוצא מהפה שלה?
אז ככה: בשלב ראשון בדרך כלל שואבים חלב ומאכילים מבקבוק: אם כך צריך לקנות/לקבל את החלקים המתחברים למשאבות בית החולים, ללמוד לשאוב, לחיות לצד המשאבה חלק נכבד מן היום ולשטוף ולחטא את כל הכלים בלי סוף.
בהמשך, כאשר אפשרי מבחינה רפואית, מי שרוצה להניק, אין בעיה, הצוות מעודד ומעוניין בכך ואם אפשר אף יוציא את הזונדה בזמן הארוחה. בתקופה בה עומר נולדה היה נהוג לשקול לפני ואחרי הנקה כדי שנדע שהפגה הקטנה ינקה מספיק.
אז בתוך מספר ימים העזתי וביקשתי להניק את עומר הקטנה שלנו. אחות חביבה אך מאוד עסוקה ניסתה לסייע לי ובסוף ניסיון קצר ומלחיץ הציעה לי להשתמש בפטמת סיליקון. הפלא ופלא, עומר ינקה וינקה והפתיעה את כולנו במשך השבועות בתאבונה הגדול. הרופאים אומרים 20מ"ל בכל ארוחה, הפושעת הקטנה יונקת 35, הרופאים מעלים ל-25מ"ל – והיא כבר ב – 50 מ"ל, וכך הלאה עד יום השחרור המיוחל.
שוחררנו הביתה עם תינוקת ששוקלת 1.950קילו ועם הנחיות לתת לעומר 4 בקבוקים של חלב אם מועשר בתוסף יקר להחריד ביום ושאר הארוחות בהנקה.
אני בליבי התחלתי לתעב את פטמת הסיליקון, מבחינתי היא היוותה חוצץ ביני לבין עומר והפריעה לי להתחבר אליה והרחיקה ממני את חלום ההנקה הטבעית שלי. בנוסף פחדתי שאשכח לקחת פטמה כשאצא מהבית ולא אוכל להאכיל את עומר. ראיתי את חברותי שולפות שד בקלות וקצת שכחתי את העובדה שהתינוקת שלי שוקלת 2 קילו בלבד.
לאחר כשבועיים בבית שבהם התנהגתי לפי הוראות הרופאים ועומר עלתה במשקל לפי כל הספרים, התחלתי לזייף במתן הבקבוקים וכבר רקמתי מזימה להיפטר מפטמת הסיליקון – רציתי תינוקת "נורמאלית" (למרות שבסתר לבי הייתי סקפטית ולא יכולתי לדמיין כיצד זה יעבוד).
אחותי הציעה לי לתת לי מתנה ללידה: פגישה עם יועצת הנקה. חיפשתי, התייעצתי, בררתי, וכך הגעתי לדליה אבני. שוחחנו בטלפון, תיארתי לה את תלאותינו וקבענו להיפגש למחרת. הפגישה ארכה שלוש שעות שבהן עומר שיתפה פעולה בצורה נפלאה. למדתי איך לחבר אותה לשד ולהניק בתנוחות נוחות במצבים שונים ובמקומות שונים בבית.
כמובן כמו במצבים רבים, כשהרופא/מוסכניק/איש מחשבים/ יועצת הנקה נמצאים, הכול עובד בצורה מושלמת וכשנותרים לבד, לא בדיוק.
דליה אמרה לי שהמעבר להנקה ללא פטמה יכול לקחת זמן אבל אני הייתי חסרת סבלנות וניסיתי לזרז את העניינים. חשבתי שאני מצליחה להניק ללא הפטמה למרות שבפועל היה מאוד לא נוח לי ועומר החליקה רבות מהשד, במקביל לא שקלתי אותה בתדירות המתאימה והתעלמתי מהסימנים שאולי היא רעבה (בכי מרובה, שינה לא רציפה ואולי גם חיתולים שאינם "כבדים" מספיק).
כך קרה שכאשר שקלתי אותה לאחר שבועיים, חשבתי שיש טעות, אך לאחר עוד שבוע גיליתי לחרדתי שעומר לא עלתה במשקל לפי הרצוי, האמת היא – שהיא בקושי עלתה במשקל!
השלב הבא היה ללכת לדיאטנית ילדים אשר שמעה את השתלשלות העניינים, שקלה, בדקה, התייעצה ולבסוף הודיעה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאני חייבת כרגע לתת לעומר בקבוקים במקום רוב ההנקות, כדאי גם תוספת תחליף מזון לתינוקות מאחר והיא חושבת שזה מתיש ולא סביר לשאוב את כל הארוחות.
אני כבר דמיינתי איך אני מאבדת את חלום ההנקה.
התקשרתי לדליה, סיפרתי לה מה קורה וכמה אני חוששת שלא אוכל להניק. דליה סיפרה לי על בקבוק שאמור להפריע פחות להנקה ויכול לעזור לנו אם אני רוצה לחזור להניק יותר בהמשך (בקבוק חדש של מדלה אשר אינו זולג לפיו של התינוק אלא התינוק חייב לשאוב את החלב ממנו, בדומה להנקה). מייד רכשתי שניים וחזרנו לשאיבות ולשטיפות וחיטוי הבקבוקים וכלי השאיבה.
לקח לעומר כמה ניסיונות להבין כיצד היא אמורה לקבל את החלב מהבקבוק, מעט תסכולים ולבסוף – הצלחה.
הפעם עשיתי את מה שאמרו לי ובשבועות הבאים לשמחתי הרבה, עומר זינקה במשקל ובמקביל- בהתפתחות שלה: בכתה פחות, החלה לחייך, לישון יותר טוב.
במקביל המשכתי לתת לעומר לינוק ללא פטמת הסיליקון לאחר הבקבוקים, והיא – המשיכה לינוק. דווקא כאשר הייתה שבעה היה לה יותר קל להיצמד לשד. שמתי לב גם שאכן הבקבוקים מסייעים לה להבין כיצד לינוק.
אבל אני עדיין לא הייתי מוכנה לוותר על חלום ההנקה.
התקשרתי שוב לדליה ושאלתי אותה על משהו שהיא סיפרה לי בעבר בחצי פה: החדרה של קצה של צינורית לפה של התינוק לאחר שהוא מחובר לשד, ובצד השני לבקבוק, כך שבעצם התינוק יונק ובמקביל שותה כמו דרך קש, מהבקבוק. היא שלחה לי סרטון שמדגים זאת והביאה לי צינורית.
לאחר פעמיים מבדרות מאוד (צריך כישורי לוליינות רציניים: להצמיד את עומר כראוי לשד, להחדיר קצה של צינורית למקום הנכון בפה בלי לעצבן אותה, למצוא מקום נוח להעמיד את הבקבוק עם הקצה השני של הצינורית שלא יישפך… ואז לא לזוז….) הבנתי שלמרות שבסופו של דבר הצלחתי, זה לא בשבילנו.
עוד צעד בתלאותינו היה לחזור לפטמת סיליקון במקביל ל-2-3 בקבוקים ביום.
החלטתי לנסות לחזור להניק עם פטמת סיליקון כי כך לפחות לא אצטרך להפסיק להניק, נשקלנו לפני ואחרי הנקה אצל הדיאטנית והחלטנו שניתן להמשיך להניק כך.
עכשיו עומר כבר הייתה חזקה יותר, עלתה יפה במשקל, ורוב הזמן הייתה ערנית ובמצב רוח טוב.
הצלחתי להניק עם הפטמה וחשבתי שכך נמשיך. ואז גיסתי סיפרה לי שהיא גם השתמש בפטמת סיליקון אך לפני כל הנקה, בשלב ראשון, הניקה ללא הפטמה ורק אז חיברה אותה. חשבתי שאין מה להפסיד וניסיתי.
בתוך ימים ספורים שמתי לב שעומר מחוברת בצורה מושלמת לשד ואין לי שום צורך להוסיף את הפטמה. לאחר עוד מספר ימים שמתי לב גם שבמקום לינוק 45 דקות, משך ההנקה מצטמצם ועומר הופכת יעילה יותר.
הפעם לא הייתי שאננה ועשיתי ניסוי למספר ימים תוך מעקב משקל אצל הדיאטנית ואכן התוצאות היו מרשימות.
בגיל 5 חודשים, עומר ינקה נפלא אך המשכתי לתת גם 2-3 בקבוקים שאובים בכל יום ליתר ביטחון תוך מעקב משקל אצל דיאטנית, בהמשך, תחת ליווי צמוד, הפסקנו גם עם בקבוקים אלה. עומר ינקה עד גיל שנה ו-3 חודשים (כשלי כבר נמאס, אני חושבת שאם זה היה תלוי בה הייתה ממשיכה עד גיל 4).
המסר שלי הוא לא שאפשר תמיד להניק פגים, ממש לא. לפעמים זה לא אפשרי, בייחוד כשיש עוד ילדים בבית ואתגרים אישיים/רפואיים של כל אם/ תינוק-פג או משפחה.
לא הייתי מצליחה להגיע לשלב ההנקה המלאה ללא הליווי המקצועי תוך תמיכה של הבעל, המשפחה, החברות שהתגייסו להחזיק את עומר כשאני הייתי מחוברת למשאבה וקצת/הרבה אופי קיצוני….. שלי….
הדרך שלי הייתה מלאה מהמורות, עשיתי טעויות לאורכה, פעמים רבות כמעט והתייאשתי ובכל פעם עומר הראתה לי שאם אני מוכנה להמשיך לנסות את הדרכים היצירתיות שמציעים לנו, היא מוכנה לעבוד איתי יחדיו כדי לקבל את הזהב הלבן שלה….

 

מוזמנים להיות חברים שלי 

שלכם יעל שמעיה

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הפוסט סיפור ההנקה שלי – הנקת פגה (סיפור הלידה של עומר) הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפורה של הדס עמירה https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2593%25d7%25a1%25d7%25a2%25d7%259e%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%2594 Sat, 18 Nov 2017 19:55:21 +0000 https://pagim.net/?p=5112 הסיפור שלי מתחיל לפני יותר מ-18 שנה, אך רק היום יש לי את האומץ לספר אותו כי רק עכשיו אני מבינה שבעצם בשיתוף זה אני מחזקת אנשים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה או בסיטואציה דומה.במקום שלא דרכתי יותר מ 16- שנה כי פחדתי, פחדתי מהצפצופים והמראות …היום כשאני עובדת בפגיה, כן בפגיה המקסימה, באותה פגיה שבה […]

הפוסט סיפורה של הדס עמירה הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> הסיפור שלי מתחיל לפני יותר מ-18 שנה, אך רק היום יש לי את האומץ לספר אותו כי רק עכשיו אני מבינה שבעצם בשיתוף זה אני מחזקת אנשים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה או בסיטואציה דומה.
במקום שלא דרכתי יותר מ 16- שנה כי פחדתי, פחדתי מהצפצופים והמראות …היום כשאני עובדת בפגיה, כן בפגיה המקסימה, באותה פגיה שבה ילדתי, בבית חולים קפלן עם הצוות שהציל את הבת שלי, הצוות המנצח אז ובמיוחד היום, כשאני רואה שהם עובדים קשה על כל תינוק ומעריכה אותם יותר על המסירות והנתינה על המקצועיות והאנושיות על אמפתיה כלפי ההורים והעדכון על מצבם הרפואי של הגוזלים.
לפני 19 שנה, כחצי שנה לאחר שילדתי את ביתי הבכורה נקלטתי להריון נוסף איזו שמחה חשבתי לתומי עכשיו הוא או היא יהיו חברים, הלכתי לבדיקה שגרתית אצל רופא נשים בקופת חולים והוא מבשר לי שיש לי תאומים תחזרי בעוד שבועיים שנראה שהם גדלים, יצאתי כולי מאושרת כמובן כי תאומים זה חלום, לאחר כשבועיים אני מגיעה לבדיקה ומתבשרת שזו שלישיה כן כפי שאתם שומעים שלישיה בלי שום הכנה מוקדמת, ככה משמיים בלי טיפולים הריון שלישיה ספונטני.
לא יכולתי להכיל את השמחה מכיוון שבעלי חיכה בחוץ עם הילדה אמרתי לרופא שאין סיכוי שאני מספרת לו את זה "הוא לא יאמין לעולם" הרופא מבשר לבעלי את הבשורה המשמחת ואנחנו יוצאים כולנו בהתרגשות שיא.
בהתחלה הכול היה מצוין הרגשתי נפלא עליתי במשקל אפילו עבדתי, במשך כל אותה תקופה הכול היה תקין לדברי הרופא נשים, עד שבוע 16 שהייתי צריכה לבצע סקירת מערכות ומכיוון שזה הריון מרובה עוברים מבצעים אותו בבית חולים נשלחתי לבית חולים אסף הרופא וד"ר אלי דרייזין ביצע את הבדיקה. לצערי, בבדיקה לא התבשרתי בבשורות טובות ונאמר לי שאחד העוברים עם מום בעמוד השדרה והוא כנראה ימות מיד לאחר הלידה ביקש שאחזור בעוד שבועיים, הציעו לי לדלל את ההריון ולקחת בחשבון שיכול להיות מצב שאני מאבדת את כולו, אנחנו סירבנו מטעמי דת.

כמה ימים לאחר מכן הרגשתי לא טוב אני לא יודעת אם זה כי נלחצתי מהבשורה אבל התחילו לי צירים מוקדמים נשלחתי לבית חולים קפלן ושם אשפזו אותי לשמירת הריון עם ריתוק מוחלט למיטה קמים למקלחת ולשירותים רק עם עזרה של אחות.
הסיוט הזה נמשך 13 שבועות, בלילה כנראה הייתה לי ירידת מים אך אני חשבתי לתומי זה זיעה אנחנו בחודש אוגוסט … בבוקר למחרת כפי שעושים מידי שבוע בוצעה בדיקת אולטרסאונד, כמובן שצריך לאכול לפני כדי שיראו תנועות…. וחשך עלי עולמי מסתבר שאחד העוברים, הבריאה, מתה ברחם צריך לנתח אותי אך צריך לחכות 6 שעות לצום, הזמן נראה נצח, בתאריך 11.8.1999 בשעה 20:00 בערב שאני יודעת שזה לא הולך להיגמר טוב אני נכנסת לניתוח קיסרי, אני בשבוע 29 המשקלים של העוברים קטנים מאוד.
תאום 1- 1000 גרם תינוק שאף אחד לא יודע מה איתו, אך הסיכוי שלו הגבוה מכולם
תאום 2- 960 גרם תינוק עם מום שכידוע לי ימות מיד לאחר הלידה
תאום 3- 760 גרם שמת ברחם
אני מאבדת כל תקווה כי זה חייב להיגמר גרוע ואז אנחנו מגיעים לפגיה בקפלן התינוקות מטופלים ע"י צוות מקסים.
התינוקת עם המום נפטרה לאחר 4 שעות, והתינוקת היחידה שנמצאת במצב לא פשוט בכלל שוקלת קילו בלבד מונשמת ומחוברת לאין סוף צינורות הגוף שלה בגודל כף ידי, הירך שלה בעובי האגודל שלי פצפונת ושברירית כל כך, מה יהיה איתה?
טסיות, מוח, כליות, כבד, לב, קיבה, ריאות כל כך הרבה איברים וכולם חיוניים והכל צריך לתפקד כמו שצריך, כשיולדים פג אין זמן להתרגשות רק להישרדות, הישרדות שעתית ואחר כך יומית הכול משתנה במהירות שיא, הרבה דאגה, nלווה בעצב ודמעות, רכבת הרים של רגשות שמתחילה עכשיו ואין לדעת מתי אנחנו יורדים ממנה ואמונה הרבה מאוד אמונה, אמונה בבורא, אמונה בצוות, אמונה שיותר רע מזה לא יכול להיות, תמי המהממת אחות מיולדות לא מפסיקה לחזק אותי שאני חייבת להיות חזקה ולא לוותר על עצמי, כל המשפחה באה לבקר מזל טוב מסויג מלא ברחמים…

ואותי כמובן אף אחד לא מעניין מלבד הילדה, הילדה שחייבת להיות בסדר, מלא שיחות והסברים על כמה שהמצב מורכב וגם שיכול להיות יותר גרוע, צריך גם את זה לקחת בחשבון, אבל הילדה שלי היא שורדת, שורדת אמתית וכנגד כל הסיכויים היא החליטה שהיא בוחרת בחיים ומשתחררת מבית החולים לאחר שלושה חודשיים.

בזכות המלאכים המדהימים בפגיה בקפלן בזכות ד"ר שינוול' ד"ר פלידל, ד"ר יוסטר, דינה אחות אחראית וצוות האחיות, אבלין העו"ס, כוחות העזר והמנקות במחלקה, כן בזכות כולם היא היום בחיים, בריאה בגופה בריאה בנפשה ילדה מהממת עם חיוך כובש שעוד רגע מתגייסת והופכת לאדם בוגר בעצמה.

דף הפייסבוק שלי

  • טור אישי מאת הדס עמירה
  • טור אישי מאת הדס עמירה

הפוסט סיפורה של הדס עמירה הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> סיפור הלידה של אילאיל https://pagim.net/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2599%25d7%259c Tue, 14 Nov 2017 16:24:22 +0000 https://pagim.net/?p=5075 מאת שגית הראל. בשבוע 28, הרופא שם לב שיש האטה בגדילה, בשבוע 30 נשלחתי למיון ולאשפוז. אחרי מוניטור שקט נשלחתי לחדר לידה לכל הלילה, שם היא הואילה בטובה לתת כמה בעיטות והוחזרתי למחלקה. כיומיים שלושה אחרי, שוב פעם שקט. הפעם כבר לא חזרתי.. ב 8:25 בבוקר אילאיל נולדה בניתוח קיסרי, 1200 גרם, נושמת בכוחות עצמה, […]

הפוסט סיפור הלידה של אילאיל הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]> מאת שגית הראל.

בשבוע 28, הרופא שם לב שיש האטה בגדילה,
בשבוע 30 נשלחתי למיון ולאשפוז.
אחרי מוניטור שקט נשלחתי לחדר לידה לכל הלילה, שם היא הואילה בטובה לתת כמה בעיטות והוחזרתי למחלקה.
כיומיים שלושה אחרי, שוב פעם שקט. הפעם כבר לא חזרתי.. ב 8:25 בבוקר אילאיל נולדה בניתוח קיסרי, 1200 גרם, נושמת בכוחות עצמה, ראיתי אותה לשניה כשהרמתי את הראש ושמעתי ציוץ של בכי. מייד לאחר מכן היא עברה לזרועותיו של ד״ר אלון חכם, אותו אלמד להכיר היטב בחודשיים הבאים.
אני מצידי עברתי להתאוששות, 12 שעות של סיוט. הכרחתי את עצמי לקום כדי לראות אותה.
ההתחלה היתה נהדרת. היא נשמה, אכלה, התחילה לעלות במשקל. ואז התחילו צרות.
דוקטוס שלא נסגר אחרי שני סבבים של איבופרופן ולבסוף, ניתוח בגיל 16 יום. עבר חלק. היה נראה נהדר עד ש… פתאום כל מכשירי לחץ הדם לא הצליחו למדוד את לחץ הדם שלה. עליה מטורפת. 130/80 למי שמבינה. לחץ דם של מבוגר על 1300 גרם ילדה.
כליה אחת לא מתפקדת. אני לא אשכח את היום שהגעתי לפגיה, ואסור להכנס. אני מציצה… כולם על האינקובטור שלה. כל הבכירים. מכל המחלקות. לחץ היסטרי. עברתי לאוטומט. רק לא להרגיש. אני אתמוטט אם ארגיש משהו.
מצב קריטי מאוד. מחליטים להרדים. הילדה עברה קריסת לב, הנשמה, וכל מה שאפשר בערך. במשך מספר ימים לא ידעתי מה יקרה. הרופאה הבכירה קראה לה ברגישות אופיינית “הילדה הכי חולה במחלקה״. מחוברת ושמנה מכל הנוזלים אמרתי בהומור שחור לד״ר אלון שלפחות אני יודעת איך היא תראה כשתשמין. הצליחו להוציא הנשמה. והחזירו אותה. שבוע של סיוט מתמשך. הייתי מנותקת רגשית מעצמי. לגמרי.
ואז, הוציאו את ההנשמה והיא נשמה לבד. ופתאום הכל נרגע. ויום אחד היא עברה במפתיע לעריסה. ואז לחדר השני. וכבר התחילו לדבר על שחרור.
יום לפני השחרור אמרה לי הרופאה, שהיא לא עולה מספיק מהר. והשחרור ידחה. פה נשברתי. כמה בכיתי. כמו שלא בכיתי כל החודשיים. מה זה כבר 175 גרם? כלום! ועל זה היא לא תגיע הביתה? לא יקום ולא יהיה.
היא שוחררה במשקל 1825 גרם. גיל מתוקן מינוס יומיים..
אני כותבת את זה ולא מאמינה, שוב, כמה עברתי בחודשיים. עד היום אני לא אוהבת רכבות הרים.
החוויה הזו הביאה אותי לכיוונים שלא חשבתי עליהם, לחיבור חדש לעצמי.
יש לי ילדה שעברה בחודשיים חוויות חיים שמספיקות עד גיל 100 . לוחמת עד היום בכמה חזיתות ומנצחת את כולן.
ילדה שמחה ומאושרת, פעילה מאוד, יש יאמרו תזזיתית, עולה בשנה הבאה לכתה א׳.
ילדה של אהבה.
קישור לסרטון שעשינו ליום הולדת שנה…

הפוסט סיפור הלידה של אילאיל הופיע לראשונה ב-לה״ב | העמותה למען הפגים בישראל (ע״ר).

]]>