"שישי אחה"צ, אני רחוקה מהפגה שלי, בבידוד, חיובית לקורונה. לא מסכימים לקחת ממני חלב אם לקטנה שלי, אני אבודה. בעלי מתקשר לקו החם ולא עובר הרבה זמן וחוזרת אליו נציגה מהעמותה, מקבלת את הפרטים שלי ומחייגת אלי. רגע לפני שבת. קיבלתי ממנה מידע על הזכאות של הקטנה לקבל חלב אם מבנק החלב, אוזן קשבת ותמיכה, אך הכי הכי חשוב - לשמוע אמא שהיתה שם, מאוד הרגיע אותי לדעת שאני לא לבד."

"הבן שלי נולד בשבוע 34 ובמשקל 1600 גרם. קיבלנו בפגיה את הצידנית של עמותת לה"ב לצורך שינוע חלב האם לפגיה וראיתי שעל הצידנית הטלפון של הקו החם. כולם התייחסו אלינו ואליו כאילו הוא תינוק קטן ולא ממש הרגשתי שאני יודעת משהו על פגות או על הזכויות שלנו. התקשרתי לטלפון שעל הצידנית. השארתי הודעה וחזרו אלי אחרי כמה שעות, אמא לפגים בעצמה נתנה לי את כל המידע על הארכת חופשת לידה, על הקצבה החדשה לפגים, חיברה אותי לקבוצת הפייסבוק לתמיכה. שמחתי מאוד שהתקשרתי לטלפון שעל הצידנית".

"ילדתי בשבוע 28 פג קטן במשקל קילו אחד בלבד. כל כך קטן. ההגעה לפגיה היתה הלם מוחלט, קטנטנים בתוך קופסאות פלסטיק. אחרי שלימדו אותי לחטא היטב ידיים, ללבוש חלוק, חיכו לי ליד העמדה שלנו צידנית וחוברות מידע. אמרו לי שיש עמותה של הורים שאפשר לפנות אליהם. ברגע הראשון לא ממש עיבדתי כלום. אבל כשהלכתי לשאוב לקטני שלי חלב, לקחתי את הדברים האלה איתי. בחדר השאיבה, זה זמן שאפשר להתרכז במשהו שאינו הציפצופים והחרדה בתצוגת המוניטור, ואם חלילה פתאום המספרים לא יהיו הנכונים, הרצויים. ישבתי לשאוב, וקראתי את החוברות, קיבלתי הצצה לעולם חדש שלא תיארתי לעצמי שקיים. בראש שלי היה בכלל ללדת לידה טבעית בשבוע 40. החוברות האלה הפכו ל"תנ"ך" שלי בתקופה הזאת. והצידנית - לחברה הכי טובה שלי. הגעתי כל יום לפגיה בגאווה גדולה שהנה הצלחתי לשאוב לקטני עוד בקבוק."

"שירה שלי נולדה בשבוע 32 ובמשקל 1.2 ק"ג. היינו בפגיה חודש. 30 יום. זה לא נתפס. אחרי שחזרנו הביתה, עם רשימת מעקבים ארוכה ומסועפת, הרגשתי אבודה. כולם התקשרו ואמרו מזל טוב, רצו לבוא לראות את הקטנה, ואותנו, ואני רק פחדתי שהיא באוויר החופשי ולא בתוך אינקובטור, עריסה או בפגיה המוגנת תחת השגחת כל הצוות המקצועי. בלילות ללא שינה, מצאתי אוזן קשבת בקבוצת ההורים בפייסבוק, וגיליתי שאני לא חריגה כמו שהרגשתי בקרב חברות שילדו במועד. קיבלתי הרבה תמיכה, גם מאמהות, גם ממתנדבות העמותה, והרגשתי הרבה פחות לבד. כי זר לא יבין."

"השתחררתם. זהו. הוא לא פג. ככה אומרים לי במשפחה. חברים. כולם. לכו תסבירו להם שפעם פג תמיד פג. גם אם הוא נולד בשבוע 36. גם אם הוא לא היה צריך פגיה, אלא עוד כמה ימים בתינוקייה. רק שיתאפס על תפקידו בחיים האלה - לאכול כמו שצריך ולשמור על חום גוף. מתוסכלת ועם תחושת בטן שרועיקי שלי לא תינוק רגיל, התחלתי לחפש מידע. באחד הערבים, בעודי משוטטת באינטרנט חיפשתי הסבר לתחושות שלי. בחיפושים שלי הגעתי לעמותת לה"ב וגיליתי שרועיקי שלי פג. נכון. לייט. ועדיין. פג. ופתאום משהו נרגע בי. מהאתר הגעתי לקבוצת הפייסבוק של העמותה והתחלתי לקשקש עם עוד הורים והרגשתי בבית. כשרועיקי לא התפתח כבני גילו ואחות טיפת חלב התחילה לעקם את הפרצוף בכל תשובה שלילית שלי לשאלות שלה: הוא עושה את זה? ואת זה? ואת זה? הרגשתי שעוד שנייה היא תשאל אם הוא מכין לי כבר קפה... אבל בתוך תוכי דאגתי ממש. חזרתי לקבוצה, ושאלתי מי נתקל/ה.. והצוות המקצועי של העמותה מיקדו אותי והפנו אותי לבירורים המתאימים בהתפתחות הילד, שלא קיבלנו הפנייה כי הוא לא קיבל התייחסות של פג ולא עברנו פגיה. בטיפול מתאים לפג שהוא, ללא התייחסות אליו כתינוק שנולד במועד, תוך כמה חודשים כבר ראינו ילד אחר. עדיין מתייחסים אליו כגילו המתוקן. כי ככה זה.. פג זה פג.. ולכולם מגיעים 40 שבועות ברחם. ומי שלא - מקבל הנחה של גיל מתוקן."

אתה אבא. יוצא אלי הרופא מניתוח הקיסרי של אהבת חיי, ועוד לא מצליח לעכל את הבשורה, ואני קולט שתי קופסאות פלסטיק ובתוכן בובות קטנות, מובהלות במהירות לאיזור לא ברור. רופאה, אחות, או לא יודע מה בדיוק תפקידה בכוח (אל תגידו לה שאמרתי) אומרת לי: אבא, בוא איתנו. ואני מנסה עוד רגע לעכל. כן. אני. האבא. ואני צריך עכשיו ללכת אחריה ואחרי שתי הקופסאות האלה.. בהן אני מניח שנמצאות אהבות חיי החדשות. מגיע לפגיה עם כל הפמליה, וצוות גדול נחלק לשניים ומטפלים בשתיהן. אור וים. אור יצאה ראשונה, וים אחריה. כל אחת בקושי בגודל של כף יד. אהבת חיי הראשונה בחדר התאוששות, אני מצלם את הקטנות ואראה לה אחר כך. מוציאים אותי החוצה לאיזה הליך ואני יושב אבוד בחדר ההמתנה. ושם, בין תמונות של פגים שהיו שם פעם, ועכשיו גדולים ובאו להשוויץ עם תמונה, ראיתי פלאייר של עמותה. הורים כמונו. צילמתי גם את זה. כשאהבת חיי התעוררה, היא ראתה את הקטנות ובעודה מדפדפת ראתה את הפלאייר ואמרה לי: איזה קטע, דיברתי איתם בפייסבוק, עוד כשחשבנו שנלד מוקדם. עכשיו אנחנו חלק מהמשפחה"

ילדנו בשבוע 35, היינו שבוע בקושי בפגיה. אפילו לא הגענו למכסת ימי האישפוז שמזכים בהארכת חופשת לידה. ליאור הפתיעה בהתפתחות שלה, ולמרות שכל הזמן אמרתי לעצמי שהיא עדיין פגה, וצריך לקחת בחשבון "השלכות פגות" גם אצל פגים מאוחרים, היא ממש הפתיעה. בגיל שנתיים אפילו שיחררו אותנו עם תעודת הצטיינות מהתפתחות הילד. כל כך שמחתי. וכשכתבתי בקבוצת ההורים לפגים, לא הבנתי למה מנסים להוריד אותי. ולא שמחים בשמחתי. המתנדבות בעמותה כתבו שזו שמחה גדולה, אבל ביקשו שאבקש לפחות פעם בשנה לבקר בהתפתחות הילד. לא הבנתי למה, אבל שיהיה.. ביקשתי. תיאמתי תור לאחרי שנה. שנה אחרי שנה הכל היה נפלא. לא נראו שום בעיות.. עד שליאורי הגיעה לגן חובה. פתאום השיח לקראת כיתה א, התחיל לקבל תפנית של "משהו לא לגמרי תקין". הודות לכך שהיינו עדיין בהתפתחות הילד, יכולנו לקבל את כל תחומי הטיפול הנכונים ולהכין את ליאורי הכי טוב שאפשר לכיתה א.