נכדי הבכור, דביר, נולד בבית החולים “שניידר” בדיוק לפני 20 שנה.
היה זה ביום חמישי לפני הצהריים. בתי נשלחה בדחיפות לבית החולים, לאחר שהרופא המטפל איבחן “רעלת הריון”. חמש דקות לאחר צאת השבת נכנסה ליאת בתי לחדר הלידה (שבוע 26 !) מחשש לפגיעה בכבד. וכך נולד לנו פג בניתוח קיסרי, שמשקלו 769 גרם.
ימים קשים עברו על המשפחה ובמיוחד על ההורים הצעירים שזה להם בנם בכורם. בימים הראשונים הם “שרצו” בפגייה. תשובות הרופא כמובן לא הרגיעו את חומרת דאגתם. “נכון לרגע זה, הוא בסדר” אמר הרופא והמשיך “מה יהיה בעוד שעה, אינני יכול לומר”.
החיים התנהלו משעה לשעה ומיום ליום. כל יום שעבר הוסיף לפג כמה גרמים. כל שבוע שעבר הוסיף לחוסנו של הגוף הקטן והזעיר. לאחר 3-4 שבועות המתח החל לרדת. הביקורים חולקו בין ההורים, הסבים והסבתות.
באחד הימים אני צועד בפרוזדור המוליך לפגייה ורואה את בתי. “ליאת”, שאלתי, “להיכן את הולכת”? “להאכיל אותו”, היא עונה. “להאכיל אותו” ? שאלתי את עצמי. הלכתי אחריה. היא לבשה חלוק ונכנסה לפגייה. אני לא מצליח לראות בבירור מה היא עושה ומה עושה האחות לידה. היא יוצאת ואני שואל “כיצד האכלת אותו” ? “בהנחיית האחות, חיברתי צינורית אחת דקיקה לצינורית אחרת”, היא אומרת כשחיוך קל של אושר נסוך על פניה, “וכך האכלתי אותו”.

להורדת הספרון