הסיפור שלי מתחיל לפני יותר מ-18 שנה, אך רק היום יש לי את האומץ לספר אותו כי רק עכשיו אני מבינה שבעצם בשיתוף זה אני מחזקת אנשים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה או בסיטואציה דומה.
במקום שלא דרכתי יותר מ 16- שנה כי פחדתי, פחדתי מהצפצופים והמראות …היום כשאני עובדת בפגיה, כן בפגיה המקסימה, באותה פגיה שבה ילדתי, בבית חולים קפלן עם הצוות שהציל את הבת שלי, הצוות המנצח אז ובמיוחד היום, כשאני רואה שהם עובדים קשה על כל תינוק ומעריכה אותם יותר על המסירות והנתינה על המקצועיות והאנושיות על אמפתיה כלפי ההורים והעדכון על מצבם הרפואי של הגוזלים.
לפני 19 שנה, כחצי שנה לאחר שילדתי את ביתי הבכורה נקלטתי להריון נוסף איזו שמחה חשבתי לתומי עכשיו הוא או היא יהיו חברים, הלכתי לבדיקה שגרתית אצל רופא נשים בקופת חולים והוא מבשר לי שיש לי תאומים תחזרי בעוד שבועיים שנראה שהם גדלים, יצאתי כולי מאושרת כמובן כי תאומים זה חלום, לאחר כשבועיים אני מגיעה לבדיקה ומתבשרת שזו שלישיה כן כפי שאתם שומעים שלישיה בלי שום הכנה מוקדמת, ככה משמיים בלי טיפולים הריון שלישיה ספונטני.
לא יכולתי להכיל את השמחה מכיוון שבעלי חיכה בחוץ עם הילדה אמרתי לרופא שאין סיכוי שאני מספרת לו את זה "הוא לא יאמין לעולם" הרופא מבשר לבעלי את הבשורה המשמחת ואנחנו יוצאים כולנו בהתרגשות שיא.
בהתחלה הכול היה מצוין הרגשתי נפלא עליתי במשקל אפילו עבדתי, במשך כל אותה תקופה הכול היה תקין לדברי הרופא נשים, עד שבוע 16 שהייתי צריכה לבצע סקירת מערכות ומכיוון שזה הריון מרובה עוברים מבצעים אותו בבית חולים נשלחתי לבית חולים אסף הרופא וד"ר אלי דרייזין ביצע את הבדיקה. לצערי, בבדיקה לא התבשרתי בבשורות טובות ונאמר לי שאחד העוברים עם מום בעמוד השדרה והוא כנראה ימות מיד לאחר הלידה ביקש שאחזור בעוד שבועיים, הציעו לי לדלל את ההריון ולקחת בחשבון שיכול להיות מצב שאני מאבדת את כולו, אנחנו סירבנו מטעמי דת.
כמה ימים לאחר מכן הרגשתי לא טוב אני לא יודעת אם זה כי נלחצתי מהבשורה אבל התחילו לי צירים מוקדמים נשלחתי לבית חולים קפלן ושם אשפזו אותי לשמירת הריון עם ריתוק מוחלט למיטה קמים למקלחת ולשירותים רק עם עזרה של אחות.
הסיוט הזה נמשך 13 שבועות, בלילה כנראה הייתה לי ירידת מים אך אני חשבתי לתומי זה זיעה אנחנו בחודש אוגוסט … בבוקר למחרת כפי שעושים מידי שבוע בוצעה בדיקת אולטרסאונד, כמובן שצריך לאכול לפני כדי שיראו תנועות…. וחשך עלי עולמי מסתבר שאחד העוברים, הבריאה, מתה ברחם צריך לנתח אותי אך צריך לחכות 6 שעות לצום, הזמן נראה נצח, בתאריך 11.8.1999 בשעה 20:00 בערב שאני יודעת שזה לא הולך להיגמר טוב אני נכנסת לניתוח קיסרי, אני בשבוע 29 המשקלים של העוברים קטנים מאוד.
תאום 1- 1000 גרם תינוק שאף אחד לא יודע מה איתו, אך הסיכוי שלו הגבוה מכולם
תאום 2- 960 גרם תינוק עם מום שכידוע לי ימות מיד לאחר הלידה
תאום 3- 760 גרם שמת ברחם
אני מאבדת כל תקווה כי זה חייב להיגמר גרוע ואז אנחנו מגיעים לפגיה בקפלן התינוקות מטופלים ע"י צוות מקסים.
התינוקת עם המום נפטרה לאחר 4 שעות, והתינוקת היחידה שנמצאת במצב לא פשוט בכלל שוקלת קילו בלבד מונשמת ומחוברת לאין סוף צינורות הגוף שלה בגודל כף ידי, הירך שלה בעובי האגודל שלי פצפונת ושברירית כל כך, מה יהיה איתה?
טסיות, מוח, כליות, כבד, לב, קיבה, ריאות כל כך הרבה איברים וכולם חיוניים והכל צריך לתפקד כמו שצריך, כשיולדים פג אין זמן להתרגשות רק להישרדות, הישרדות שעתית ואחר כך יומית הכול משתנה במהירות שיא, הרבה דאגה, nלווה בעצב ודמעות, רכבת הרים של רגשות שמתחילה עכשיו ואין לדעת מתי אנחנו יורדים ממנה ואמונה הרבה מאוד אמונה, אמונה בבורא, אמונה בצוות, אמונה שיותר רע מזה לא יכול להיות, תמי המהממת אחות מיולדות לא מפסיקה לחזק אותי שאני חייבת להיות חזקה ולא לוותר על עצמי, כל המשפחה באה לבקר מזל טוב מסויג מלא ברחמים…
ואותי כמובן אף אחד לא מעניין מלבד הילדה, הילדה שחייבת להיות בסדר, מלא שיחות והסברים על כמה שהמצב מורכב וגם שיכול להיות יותר גרוע, צריך גם את זה לקחת בחשבון, אבל הילדה שלי היא שורדת, שורדת אמתית וכנגד כל הסיכויים היא החליטה שהיא בוחרת בחיים ומשתחררת מבית החולים לאחר שלושה חודשיים.
בזכות המלאכים המדהימים בפגיה בקפלן בזכות ד"ר שינוול' ד"ר פלידל, ד"ר יוסטר, דינה אחות אחראית וצוות האחיות, אבלין העו"ס, כוחות העזר והמנקות במחלקה, כן בזכות כולם היא היום בחיים, בריאה בגופה בריאה בנפשה ילדה מהממת עם חיוך כובש שעוד רגע מתגייסת והופכת לאדם בוגר בעצמה.
