לכבוד חודש נובמבר, שהוא חודש המודעות לפגים, החלטתי לספר על הפג הפרטי שלי ועל הלידה שלו.
ההריון עם אוהד היה טיפה מאתגר: זריקות של קלקסן כל בוקר. הרגשתי לא טוב עד בערך שבוע 18. בהמשך התפתחה סכרת הריון. וכמובן שמתן שהיה אז בן 3 דרש את שלו.
אבל הכל היה בקטנה. זה היה ההריון הרביעי שלי. כולם מטיפולי IVF. שני ההריונות הראשונים הסתיימו מעצמם בשבוע 8/9 וההריון השלישי נתן לי את מתן. אז התייחסתי לאתגרים כמתנה.
סיפור הלידה מתחיל כמה ימים לפני.
יום שבת ה-16.1.16 דני ואני חגגנו 7 שנות נישואין ואני הייתי בסוף שבוע 29 להריון. החלטנו לצאת כל המשפחה לסופ"ש בקיבוץ. השתדלתי לא להתאמץ יותר מידי, אבל עדין הייתי יותר פעילה מהרגיל.
כשחזרנו הביתה במוצ"ש הרגשתי פחות תנועות עובר וכן כאב דוקר שבא והולך בבטן ימנית תחתונה. החלטתי ללכת לישון ולראות האם זה יעבור בבוקר.
17.1.16. תחילת שבוע 30. הכאבים לא עברו. התייעצתי עם אחות במוקד הטלפוני והיא הפנתה אותי למיון יולדות. התייחסו אלי ברצינות. עשו מוניטור לאולטרסאונד והכל נראה תקין. גם הרגשתי יותר תנועות עובר. אחרי שעתיים שוחררתי הביתה. יצאתי מבית החולים בהרגשה טובה. נסעתי לעשות קניות והספקתי לחזור הביתה, לבשל משהו וגם לישון צהריים.
בערך ב-3 בצהריים התעוררתי. ניגשתי לשירותים. התחלתי לעשות פיפי אבל זה לא נגמר. הרגשתי שיוצא עוד ועוד. הבנתי שמשהו לא בסדר. הסתכלתי למטה והכל היה אדום. זרם של דם אדום וטרי המשיך לצאת ממני בלי הפסקה.
מחשבה ראשונה: איך אני קמה בלי ללכלך את כל הסביבה. מחשבה שניה: אני צריכה לחזור לבית החולים כמה שיותר מהר. מחשבה שלישית: בעוד שעתיים בערך מישהו צריך לקחת את מתן מהגן. והיום זו לא תהיה אני.
התקשרתי מהר לדני שמיד ביטל פגישת עבודה וחזר הביתה. הזמנו מונית ונסענו לבי"ח. כל הדרך קיוויתי שלא איבדתי את העובר.
הגענו לבית חולים. כשנכנסתי ליולדות ישר כל אנשי הצוות נגשו אלי והתחילו לטפל. אני כבר לא זוכרת מה היה סדר הדברים המדויק. השכיבו אותי על מיטה. נתנו לי את זריקת הצלסטון הראשונה ( להבשלת הריאות של העובר ). פתחו וריד. אולטרסאונד לראות האם בכלל יש לעובר דופק. היה דופק.
האבחנה: הפרדות שלייה. הרופאים הסבירו לי שהם מקווים שהדימום יפסק ואז יאשפזו אותי במחלקה להיריון בסיכון גבוה עד הלידה. הסבירו שהצלסטון לא מתחיל להשפיע מיד. צריך לקבל מנה שניה אחרי 24 שעות מהראשונה ואז לחכות עוד 24 שעות להשפעה שלו. שאלו האם אסכים לקבל עירוי של מגנזיום והסבירו שהוא עוזר להגן על מערכת העצבים של פגים. הסכמתי לקבל. העבירו אותי לחדר לידה, חיברו אותי למוניטור ושכבתי וחיכיתי.
בערך ב-8 בערב נכנס רופא שאמר שיש לעובר האטות בדופק, כנראה הוא במצוקה. הרופא רצה להתייעץ עם עוד רופא בכיר ויש סיכוי וינתחו אותי. קיוויתי שהרופא הבכיר יגיד שאפשר לחכות עוד קצת. לפחות עד שהצלסטון יתחיל להשפיע. אבל תוך כמה דקות הרופא נכנס והודיע שאני נכנסת לניתוח כמה שיותר מהר.
בשעה 20:19 אוהד כבר היה בחוץ. 1.130ק"ג. אפגר 2. עבר החייאה עוד בחדר הניתוחים, ברגע שיצא. חובר למכונת הנשמה.
וכך התחיל מסע של 60 יום בפגייה. אוהד היה מונשם 6 ימים וכמעט כל שהותו בפגייה היה צריך תמיכה נשימתית כלשהי. יומיים אחרי שנולד הריאה השמאלית שלו קרסה. ב-12 בלילה רופא מהפגייה בא לעדכן אותי ולמחרת הבנתי שמאוד כאב לו ונותנים לו מורפיום. פעמיים במהלך הפגייה חשדו שיש לו NEC. תודה לאל לא היה לו. קיבל 3 מנות דם. 2 מוקדים של דימום מוחי דרגה 1 ( הדרגה הכי נמוכה ובדרך כלל אין לזה השפעה ) והדיות יתר של המוח. 3 פעמים היה צפוי להשתחרר ו-3 פעמים בבוקר התקשרו ואמרו שהיה משהו בלילה ועדין לא משתחררים. בפעם הרביעית השתחרר.
אחרי שהשתחררנו מהפגייה היו המון תורים. מעקב משקל צפוף בטיפת חלב, לפעמים פעמיים בשבוע. מעקב במרפאת פגים בבי"ח ואחר כך בהתפתחות הילד. מעקב רופא גסטרו. דיאטנית. פיזיותרפיה. בדיקת ברה. פעמיים אולטרסאונד מוח. ואולי שכחתי עוד בדיקות.
שנה שעברה, כשהיה בן שנה, פעמיים הצטנן והסתבך עם הצינון עד שהוצאתי אותו מהגן לחודשי החורף. באביב חזר לגן ומאז פורח.
כיום פעוט קטן ושובב גדול.
התחיל ללכת לגמרי בשנה ו-3 חודשים מתוקן ( שנה ו-5 כרונולוגי ). שוחררנו מפיזיותרפיה. התחיל לדבר לא מזמן ובאבחון של קלינאית תקשורת נאמר שהוא לא צריך טיפול כלל.
עדין במעקב של גסטרו ודיאטנית בגלל משקל נמוך.
ומחכים לראות האם בהמשך הדרך הפגות תשפיע עליו.
להיות הורים לילדים זה מסע גדול ומאתגר. להיות הורים לפג זה מסע מאתגר עוד יותר. הוא אמנם מתחיל בפגייה אבל הוא לא מסתיים שם. הוא נמשך עוד הרבה אחרי.
מצרפת תמונה מהפעם הראשונה שראיתי את אוהד בפגייה ותמונה מלפני שבוע כשאוהד היה אבא של שבת בגן. מי לא הייתה מוכנה לקבל את זר הפרחים מגיבור מתוק שכזה?