אני לא נוהגת לכתוב בד״כ. אבל השנה אני מרגישה שאני חייבת.
6 שנים עברו מאז שיונתן שלי (או כמו שאני קוראת לו – יונתן חיים של אמא ???? ) נולד.
6 שנים מאז שהפרופסור הדגול אמר לי ש״הוא ישמח לראות אותי עוד שבוע״ והציע באותה נשימה שנשתתף במחקר שלו. מצד אחד, אומר לנו שלעובר אין הרבה סיכויים, ומצד שני, מדבר על המחקר שלו. אנשים יכולים להיות מאוד הזויים בסיטואציות מסוימות. יצאנו משם די בהלם. אבל איכשהו המשכנו להאמין.

6 שנים מאז שהחברה הכי טובה שלי הפנתה אותי לרופא שלה. העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים. העצה שבדיעבד הצילה לי את הילד.

6 שנים מאז שהרופא הנחמד והנאה אמר לנו: ״החיים שלכם הולכים להשתנות. קחו לכם את סוף השבוע. תהנו, תבלו, צאו לסרט, לארוחה טובה, תארזו תיק גדול ותגיעו ביום ראשון לבית החולים. אתם הולכים להתאשפז עד הלידה ומצפה לכם תקופה לא פשוטה עד אז ובפגיה״.
כמה הוא צדק…
ברוכים הבאים למחלקה להיריון בסיכון גבוה. היי ריסק. מוניטורים אינסופיים כל יום. בדיקות שתן. בדיקות דם. אולטרה סאונד. זריקות להבשלת ריאות. עשרות רופאים. מתמחים. אחיות. ואפילו פסיכולוגית. חלקם לא מבינים. איך יכול להיות? אין לה מים. העובר קטן. צריך לילד אותה. ורק המנהל מחלקה חוזר ואומר: ״חמדני כאן לפחות עד שבוע 32. לפחות״.
לא אשכח את הרוטינה הקבועה בכל סופשבוע כשהמתמחה התורן מעביר אותי לחדר לידה ורוצה לנתח אותי בהקדם. כי הוא רואה האטות. כי הוא רואה שאין מי שפיר. כי העובר ממש קטן. ושוב מנהל המחלקה: ״חמדני כאן עד שבוע 32״.
בין לבין, במקום הלא פשוט הזה, נוצרת אחוות בנות. כל אחת עם הסיפור שלה. כולן מצפות. כולן בסיכון. מעבירות יחד את הזמן. נהיות חברות. מקשיבות. צוחקות. משחקות טאקי במטבח. אוכלות ביחד. מכירות את בני הזוג והמשפחות. נקשרות.
הקושי הנפשי תמיד ברקע. דאגה מהולה בתקוה ואמונה.
ואז – ט״ו באב.
שוכבות איתי כמה נשים שתכננו את הניתוח הקיסרי לתאריך הזה. ״זה מאוד מיוחד״. ״ביקשתי במיוחד״.
ואני? רק רוצה שיהיה לי ילד. חי. נושם. בריא. את מי מעניין התאריך? תוהה לעצמי, איך הן לא שמות לב לנס הגלוי שהן חוות כשכמה מטרים מהן שוכבות נשים שלא בטוח שיצאו בידיים מלאות?
לירון המתוק מביא לי בושם. בכל זאת, חג האהבה. מרשה לעצמי להיות טיפה ״מאושרת״. כבר בחדר הפרטי. הכי ותיקה באשפוז. החברות כבר ילדו, מתאוששות, התינוקות בפגיה.
צמודה למוניטור. כל הערב. העובר לא רגוע היום. עוד 3 ימים אמורים לילד אותי. משחררת את לירון הביתה. כבר מאוחר. תנוח. עוד כמה דקות בטח ינתקו אותי.
אז זהו, שלא ניתקו.
האחות נכנסת מודאגת. יש האטות. חייבת לחבר אותך לחמצן. זו לא פעם ראשונה, אז אני לא מתרגשת. קוראים לרופא דחוף. שוב אולטרה סאונד. מחברים אותי למוניטור כל הלילה. לפנות בוקר מנתקים. נחכה לרופא הבכיר שיגיע בבוקר.
והוא מגיע. ״מה יהיה חמדני?״

נמאס לי, אני אומרת לו.

״אז בואי ננתח היום״.
אין בעיה. בתנאי אחד – שאתה עושה את זה.

וכך היה. אחרי כמה שעות, מוצאת את עצמי בחדר ניתוח. לבד. זה ניתוח חירום. לא הכי שמח בעולם. בן הזוג לא יכול להיכנס.
רופאה צעירה נחמדה ניגשת אליי: ״אם הוא ינשום, ניתן לך לנשק אותו מהר וניקח אותו מהר לטיפול נמרץ״. אוי אלוהים. מה היא עכשיו אמרה לי?! שרק ינשום! שיבכה!
חותכים. עוברת רבע שעה. אני במתח. הרופא מעביר איתי דחקות כדי להרגיע אותי. ״אל תחתוך ככה. חמדני רוצה ללכת עם ביקיני. חמדני, אל תדאגי…״.
מוציאים את העובר. הוא בוכה!!!!!! ישששששששש!!!! הוא נושם!!!!!!! מעולם לא שמחתי ככה. הילד נ-ו-ש-ם! ח-י! תודה לאל!
״מהר לשקול אותו״, אומר הרופא. ״אני רוצה לדעת אם צדקתי בהערכת משקל״.
785 גרם. שוק. קיויתי בסתר ליבי שהוא טעה. שהוא שוקל הרבה יותר. אני קונה קילו, הייתי אומרת ללירון. קילו. אבל זה פחות. פחות מקילו סוכר. קחו קילו סוכר בבית. בטח יש לכם. תרימו. יונתן שקל פחות.
״את רואה חמדני, אני אף פעם לא טועה״, הוא אומר לי, מציץ ומחייך מאחורי הפרגוד.
חייכתי קלושות. רופא מקסים. מנסה ומצליח לעודד אותי מעט. בזכותו עברתי את הניתוח.
מהר מהר עכשיו. מביאים לי אותו. נשיקה מהירה. הכי חפוזה שאפשר. ישר לאינקובטור. בריצה לטיפול נמרץ. וזהו. אין לי מושג מה עושים לו.
כשאת יולדת פג, אף אחד לא מניח לך אותו על החזה. אין חיבוק ומגע של אמא ואבא. אין חום, אהבה, ליטופים, מילים ראשונות, התרגשות. יש הישרדות. דאגה. רכבת הרים שמתחילה עכשיו ואין לדעת מתי נרד ממנה. והרבה הרבה אמונה.
התאוששות. כאבי תופת. מה עם הילד, לירון? מה איתו? מה עושים לו? מה המצב שלו?
יהיה בסדר, הוא עונה לי. מטפלים בו. הוא בטיפול נמרץ. הוא לא מונשם!!! היית מאמינה? הזריקות האלה עשו את שלהם. יש לו בעיה בטסיות. נתנו לו מנת דם. אל תדאגי.
כל המשפחה שלי באה לבקר. מזל טוב, הם אומרים. מזל טוב? לא נראה לי. הילד לא איתי. הוא שם.
אחד הדברים הכי קשים היו שמחלקת ההיי ריסק היתה בתוך מחלקת יולדות (לשמחתי, גיליתי לאחרונה שהפרידו בין המחלקות והקימו מחלקה חדשה). יולדות זה מקום שמח. הכי שמח בבית החולים. משפחות שבאות לבקר. בלונים עפים להם בחדרים. נושאים כיתוב עם מין הילוד. והפירות אוי הפירות. סלסלאות פירות מלאות בכל טוב. כמה רציתי אחת כזאת. כמה רציתי בלון. אבל כשאת יולדת פג, את לא מקבלת את כל התשורות האלה. את עסוקה יותר באיך תצליחי ללכת לבד לפגיה אחרי הניתוח כדי לראות את הילד שלך? איך תשאבי חלב? מה יהיה איתו? טסיות? מוח? כליות? כבד? לב? קיבה? כל כך הרבה דברים לדאוג להם. כ״כ הרבה איברים! הכל חיוני. הכל צריך לתפקד.
חצות. לבד. ללירון קשה לישון בבתי חולים. אחות מתלמדת מקסימה שלא אשכח לעולם, עוזרת לי לקום מהמיטה. אני חייבת להתאושש כמה שיותר מהר. יש 785 גרם שזקוקים לי. צעדים ראשונים. כאבים עזים. ושם בדלפק הרופא המנתח שלי. ״חמדני, את כבר צריכה לרוץ מרתון״, הוא צוחק. ״אל תדאגי״, הוא אומר לי שוב (בשלב מאוחר יותר הוא יגיע לבקר בפגיה את הילד. יברר לשלומו ויגיד למנהל הטיפול נמרץ: ״אתה רואה, אמרתי לאמא שאין לה מה לדאוג״).
הפגיה היתה התקופה הכי קשה בחיי. אם חשבתי שהאשפוז זה נורא (הרגשתי כמו בכלא), פשוט לא הבנתי כמה קשה להיות בפגיה. למרות שאני זוכרת כל פרט, קשה לי לכתוב על זה בפירוט. לכן, אשתף רק בכמה אנקדוטות.
רופאים ואחיות: ״את חייבת לשאוב חלב. חלב אם הוא התרופה הטובה ביותר לעובר״.
מנטרה שחוזרת כל הזמן. היה לי מאוד קשה עם זה. הרגשתי כמו שטיפת מוח. לכי תסבירי שילדת לפני הזמן והגוף לא מגיב כמו שצריך. לכי תסבירי שאת בלחץ.
אבל את חייבת לשאוב. כל 3 שעות.
3 ימים אחרי הניתוח. קמה באמצע הלילה לחדר שאיבות בפגיה. הסבר קטן: שאיבה זה לא רק לשאוב. זה חיטוי, שטיפה, שאיבה, שוב חיטוי, שוב שטיפה, סימון, קירור. פרוצדורה שלמה. אני לבד בחדר שאיבות. בקושי יוצא 8 cc אחרי 40 דקות של שאיבה, יזע ודמעות. לוקחת מזרק (כן, מזרק. זו כמות מיניאטורית). שופכת לשם את החלב. הכל נשפך. קולטת ששכחתי לסגור עם פקק. סוגרת מהר. הצלחתי להציל 3 cc. בוכה כמו שלא בכיתי מעולם. למרות התפרים. מי אמר שלא בוכים על חלב שנשפך?
מקלישאות הפגיה: ״אם לא פנו אליכם, הכל בסדר. אם הרופא קורא לכם, זה לא טוב״. ״אין עליה מתמדת בפגיה. יש ימים שיש התקדמות ויש ימים שיש נסיגה״.
אז הרופא קרא לנו. דוקא עברו עלינו ימים טובים. אבל, כמו שאמרנו, אין עליה מתמדת…
״אחרי הרבה זמן הצלחנו לקחת לו בדיקת שתן ויש לתינוק CMV. לא יודעים אם זה מולד או נרכש. אם זה מולד – …. או בקיצור: נוראי. אם לא, זה רק מעקב שמיעה. למזלכם, אנחנו בית החולים היחידי בארץ שלוקח דגימת רוק מהילוד וזה יעזור לנו להכריע״.
הלם. לא ציפיתי לזה. הייתי בטוחה שנשבור את הסטטיסטיקה. ״הפג היחידי שלא הפסיק להשתפר עד שהשתחרר! נס רפואי״. חה חה חה, אמר לי אלוהים. בכי, הרבה בכי. ועוד פעם בכי. ציפיה דרוכה לתשובות. פרקי תהילים ותפילות ללא סוף.
התשובות היו טובות 🙂
שיחת שחרור. נכנסים לרופא. שיחה של שעה. גילינו דברים שלא ידענו בכלל שיש לו. 12 דפים של מכתב שחרור. 10 מרפאות מעקב. ניתוח שצריך לעשות. בעיה בכבד. תרופה מיוחדת שצריך. ועוד…עדיין הרגשנו שיצאנו בזול יחסית.
״יונתן״, הייתי לוחשת לו. ״תעשה טובה, בוא נשתחרר לפני החגים. לא בא לי להיות פה במלונית. ממש לא בא לי. תרחם על אמא״. ראש השנה, יום כיפור, סוכות – את כולם העברנו בפגיה. ביום שיונתן היה אמור להשתחרר, הוא החליט לרדת במשקל… גאון ☹️
ואז שיחת הטלפון המיוחלת מהאחות האהובה עליי: ״חגית, אתם משתחררים היום!״. אושר עילאי.
לא צריך להגיע יותר לפגיה! Free at last!.
עברנו תקופה לא פשוטה בבית, חזרנו עוד הרבה פעמים לבית החולים. היו גם אשפוזים. ועדיין בכל פעם שחזרנו הביתה, הרגשתי הקלה – לפחות אנחנו ישנים בבית.
לגדל פג זה לא קל. יש הרבה אתגרים. צריך הרבה סבלנות. צריך הרבה אמונה. וגם נחישות – לשמוע כמה חוות דעת, ללכת למומחים הכי טובים, להגיב בקור רוח, לקרוא, ללמוד, להשקיע. זו השקעה מזן אחר.
יש מקרים קשים יותר ופחות. אני בטוחה. זה לא הענין. הענין הוא שזה לא רגיל. שום דבר ב״חוויה״ הזו לא רגיל. אנשים יולדים, משתחררים אחרי כמה ימים וחוזרים הביתה לגזים וטיטולים. אין נס גלוי מזה. אנשים לא מודעים לכך שכמה מטרים מהתינוקיה, שוכבים פגים ולידם הורים מודאגים שלא זכו לנס הזה.
פגים לא חוזרים הביתה אחרי כמה ימים. אין ביות מלא. אין מקלחת ראשונה עם אמא ואבא. אין מגע בלתי אמצעי. אין הנקה. אלו ״פריבילגיות״ שיש רק בלידה רגילה. אפילו להחליף טיטול זה סיוט. תדמו לעצמכם להחליף טיטול עם עשרות צינורות מחוברים, תינוק זעיר, כשיש רק 2 חורים שמהם אפשר להכניס את הידיים.
מה כן יש? יש לילות שמשאירים את הילד בבית החולים. והוא בוכה. ולא תמיד ניגשים אליו.
יש יסורי מצפון. קשים.
יש דמעות. המון. המון המון דמעות.
יש שאיבות אינסופיות.
יש רופאים, אחיות ואנשי צוות. אנשים טובים שעושים עבודת קודש ומצילים חיים של תינוקות חסרי ישע.
יש תקוה ואמונה. אי אפשר לשרוד בלי זה. אי אפשר להצליח בלי זה.
זהו, סיימתי. אתם בטח סקרנים מה עם יונתן (יונתן חיים – בשמו המלא)?
הוא ילד מקסים ???? חכם, חייכן ושובב שעולה שנה הבאה לכיתה א׳ בעזרת השם!
הוא הנס הפרטי שלנו, גיבור העל שלנו, שחוגג 6 שנים בימים אלה.
הוא עבר הרבה בחיים, מפחות מקילו סוכר לקילוגרמים של שמחה ושובבות.
אנחנו מודים לאל שזיכה אותנו במתנה הזאת.
אני מתרגשת כל שנה מחדש. מתרגשת מכל מסיבה (לכי תסבירי לאמהות למה את בוכה במסיבת חנוכה…), אירוע, ציור, קפיצה, דבר חדש שהוא עושה. מכל שלב הכי קטן שהוא עולה בסולם החיים.
גאה בך יונתן שלי. אוהבת אותך. מאחלת לך הרבה בריאות ואושר. מזל טוב ו…תודה!

לעמוד הפייסבוק