מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא. זה ממש בער בי.
לקח קצת זמן למצוא את החתן המיועד, אך כשזה קרה התחתנו מהר ומיד נכנסתי להריון.
הייתי כל כך מאושרת ואהבתי כל רגע.
חיכיתי בקוצר רוח לרגע בו אשמע את הדופק באולטרסאונד וארגיש את תנועות העובר.
הכל היה נהדר וכל הבדיקות היו תקינות.
ואז, לילה אחד בשבוע 26, בדיוק לאחר שסיימתי משמרת (אני אחות במקצועי) הייתה לי הפרשה מוזרה. חשבתי שזה חלק מההיריון, אבל התחלתי לחשוש.
למחרת היה דימום ומיד נסעתי לרופא.
באולטרסאונד ראו קיצור משמעותי של צוואר הרחם. אושפזתי וקיבלתי זריקת צלסטון.
התחלתי לפחד ולקרוא על לידות מוקדמות וכל ההשלכות הנלוות לכך. האחיות והרופאים במחלקה אמרו כל הזמן שקיבלתי את 'מיטת המזל' במחלקה, וכל המטופלות שקיבלו את המיטה הזו סחבו לפחות עד שבוע 34. ניסיתי להיות אופטימית.
יום אחרי כבר התחילה ירידת מים ולאחר יומיים נוספים החל דימום משמעותי והורידו אותי לחדר הלידה להשגחה. מהר מאוד התפתחו צירים ויובלי שלי נולד, בשבוע 27+1 ובמשקל 969 גרם.
כל כך קטן – אפילו לא הייתי צריכה ללחוץ.
המיילדת נתנה אותו לרופאה ולאחות מהפגייה ואני ניסיתי לראות מה הן עושות. שמעתי שהרופאה רצתה להנשים מיד והאחות אמרה שלא צריך מכיוון שהסטורציה תקינה.
לקחו אותו לפגייה ובעלי רץ אחריהן. המיילדת יצאה למספר דקות ואני זוכרת שנשארתי לבד עם כל המחשבות והפחדים. לא ידעתי מה קורה עם יובל.
לאחר זמן מה בעלי חזר ואמר שהוא בסדר ונעזר ב- CPAP.
לאחר 10 ימים הנשימו אותו, וכך חלפו להם חודשיים עם טובוס באף וזונדה בפה.
מכיוון שלא הצליחו לגמול אותו מההנשמה הוא קיבל סטרואידים, ולאחר מספר ימים
(ולחיים שמנמנות כתוצאה מהסטרואידים) יובל הצליח לנשום לבד ונעזר במשקפי חמצן בלבד.
לאחר חודש שבו עשה הרבה הפסקות נשימה ולמד לאכול מבקבוק השתחררנו הביתה
במשקל 2.760 ק"ג.
3 חודשים מלאי עליות וירידות בפגייה הסתיימו. אני לא בטוחה אם העובדה שאני אחות ומבינה קצת יותר עזרה לי עם ההתמודדות או הקשתה עליה. זו הייתה חוויה לא קלה. בכיתי בלי הפסקה ושאבתי הרבה חלב. עד היום, כשאני רואה את הצלקות שנשארו מכל הדקירות ומנסה להירדם בלילות, אני נזכרת בימים האלו ובוכה. כנראה שזה נצרב בי לנצח.
השנה הראשונה הייתה מאתגרת – ניתוח בקע מפשעתי, טיפול ומעקב עקב ריפלוקס, פיזיוטרפיה פעם בשבוע ומעקב של התפתחות הילד
היום יובל בן 3 וחצי, אח בכור למעיין בת השנתיים שנולדה בשבוע 40+3.
הוא ילד בריא, חכם, נדיב, חייכן, מלא שמחת חיים וכובש לבבות.
הוא הנס שלי, הגיבור שלי, ואני מודה עליו כל יום.