ומי מטפל בהורים – 2

אז כמו שקצת כתבתי בפוסט הקודם, כשנולד פג, ההורים "מושלכים" לעולם הפגות לרוב בלי הכנה. ככה פתאום.

פעמים רבות מבלי להכיר את העולם הזה בכלל.

בתי החולים נותנים מענה רפואי מצויין לפגים. הם מקצועיים ומנוסים אבל מתוקף תפקידם, ממוקדים בטיפול הרפואי  אבל לא תמיד מודעים לכך שההורים נמצאים בהלם וחווים משבר- ולפיכך, נשארים לבד בסיטואציה. זאת ועוד, גם אם יש (ולא תמיד יש) מענה של פסיכולוגים בפגייה, המענה הזה נקודתי ובדרך כלל לא נמשך לאחר השחרור של הפג מבית החולים.

אז מה קורה לאחר השחרור מהפגייה? ברוכים הבאים לעולם החדש שלכם, שהוא לא העולם שציפיתם לו והתכוונתם אליו. לפעמים רחוק מזה מאוד.

אני זוכרת אותנו, זוג עם תינוקת בת 4 חודשים, ששוקלת 2 ק"ג, יוצאים עם סל-קל מבית החולים, נכנסים לאוטו ולמעשה…נוסעים עם כל החרדות, לעבר עתיד לא ידוע ולא מוכר.

כמה חוסר וודאות, בדיקות, מעקבים, סימני שאלה, פחדים וחרדות.

למעשה, ציפינו במשך 4 חודשים לחזור הבייתה עם התינוקת שלנו, ואז הבנו שכאן הכל רק מתחיל..

אפשר לחלק את הלא ידוע הזה למספר מימדים:

1. הבריאות הפיזית – הבטחת הישרדותו, רווחתו ושגשוגו הנפשי של התינוק
2. הזוגיות, הילדים שבבית (אם יש), המשפחה המורחבת חברים והסביבה
3. תפישת תפקיד ההורות לפג והמשמעויות שנגזרות ממנו

אני רוצה להרחיב בחלק זה על המימד של הבריאות הפיזית:

שבוע לאחר השחרור הגעתי לביקור ראשון אצל רופא הילדים. הוא ערך בדיקה ראשונית לבת שלי, אני הייתי במתח וחיכיתי לסיום הבדיקה כדי לשמוע מה דעתו. הוא סיים בחיוך גדול ואמר לי –

• אוקיי. התינוקת חמודה אבל את יודעת שאני לא יכול להגיד עכשיו כלום
• מה זאת אומרת?
• את יודעת שעד שהיא תהיה בת שנה לא ניתן יהיה להגיד אם יהיה לה CP (שיתוק מוחין) או לא
• אבל אני רואה שהיא מניעה את האיברים כל הזמן
• זה לא אומר כלום. בשלב זה אי אפשר לדעת שום דבר
• הלם

כשאני מדברת על מימד הבריאות הפיזית אני מתכוונת לשאלות כמו: האם התינוקת תשרוד גם לאחר שיצאה מבית החולים? האם תעלה במשקל? תגדל?  איזה "שאריות" היא תסחוב איתה לגיל הבגרות? אילו חיים יהיו לה? ולנו?

וגם אם נעשה את מיטב המאמצים להיות המטפלים הטובים ביותר, האם נוכל להבטיח את הצמיחה המוצלחת שלה? להבטיח שתתפתח? האם היא תהיה בסדר? יש חשש ממשי מכל דבר, היא כל כך קטנה, האם תשרוד ותשגשג?

כששואלים אותי, למה בעצם כדאי להורים לפנות לטיפול רגשי? יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל אם אני אתמצת את זה במשפט אחד, אגיד ש – כדי לא להרגיש לבד עם החוייה הזו.

אם איש מקצוע היה מקשיב ומכיל אותנו כהורים… אם מישהו היה מספר לנו על הדרך שמחכה לנו… שיש בה הרבה קושי אבל גם מקום לתקווה, שאם לנו יהיו הכוחות והחוסן, הדרך עשויה להיות אופטימית יותר.

אם מישהו היה נותן לנו תחושת שותפות ותקווה, חולק איתנו מניסיונם של אחרים ומצויד בכלים להתמודד, הדרך הייתה יכולה להיות קצת פחות קשה ובטח פחות בודדה.

היום כפסיכותרפיסטית, בקליניקה, אני פוגשת הורים שמצליחים לסלול את הדרך ממשבר לתקווה. בטיפול אנחנו עוסקים ב:

העלאת תחושת המסוגלות של ההורים לגדל את התינוק ולצפות בתקווה ובאהבה לעבר צמיחה וגדילה משותפת ושל התינוק-הפג, לצד האתגרים שבדרך

עיבוד חוויית הלידה,

אמפתיה לפגיעות ההורים ופחד לחייו של התינוק

החזקת חרדות הורים בהווה ולקראת עתיד

התמודדות עם הפחד הקיומי האנושי מפני פקיעת החיים

 היום אני יודעת שזה יכול היה להיות טוב יותר. – אני יודעת שזה יכול להיות קל יותר, פחות מלחיץ.

אני מרגישה תחושת שליחות לטפל בהורים לפגים ולעזור להם

הטיפול נותן מענה יעיל לצרכים בלתי מסופקים של הורות מוקדמת.

בפעמים הבאות ארחיב על 2 המימדים הנוספים ועל אופן הטיפול, ואיך הוא יכול לסייע.

Stay tuned.

https://www.liat-ga-psychotherapy.com