הסיפור שחייב גם הוא להופיע כאן – סיפורה של תותי ז"ל

מהיכן להתחיל?
בקול השפיות – יש גם תינוקות/ים שלא ישרדו את הפגיה, הרוב ישרדו אך יש כאלה שגם לא. תמונותיהן לא מקשטות את הקירות מחוץ לפגיה אך סיפור זה הוא קול אחד בשבילן/ם ובשביל האמהות שסיפוריהן בדרך כלל לא נשמע.
תותי שלנו לא שרדה , היא באה למסע קצר של 19 יום שטילטל את עולמינו והעביר אותנו מסע קשוח ומבלבל שאת המתנות שלו את חלקן אני כבר יכולה ויכול לראות ואת חלקן לא .
היא בחרה ככה ולא אחרת ואנחנו נלחמנו עליה ועשינו כמיטב יכולתנו בכל שלב וכך גם הצוות הרפואי.
כותבת לא כדי להעציב אלא כזו האמת , זו חלק מן האמת , חלק מן הפגים לא ישרדו.
בזמן כתיבת שורות אלה, 5 ימים אחרי פטירתה אני בת 29 בריאה ,צעירה. בחודש חמישי בהריון מסיבה לא ברורה התחילו דימומים שנמשכו כחודש בעוצמה משתנה. הייתה המטומה מעל צוואר הרחם שהובילה להגדרת ההריון כהריון בסיכון ולשני אשפוזים אחד של יום וחצי ואחד של 8 ימים , צלסטון, מגנזיום, עירוי דם וברזל, פרזולט לעצירת צירים ואז לידה וגינלית מתוקה (שעליה התעקשתי) בשבוע 25+4 בעקבות צירים לא ניתנים לעצירה, פתיחה וירידת מים .
תותי נולדה נושמת ואדומה אבל אחרי 3-4 ימים בעולם לתותי היה ממש קשה לנשום, היה לה BPD, היא הונשמה ולא הצליחו לגמול אותה מההנשמה. היא מתה מדימום מוחי פתאומי.
תקופת הפגייה בעבורנו הייתה תקופה כמעט בלתי אפשרית תודעתית (כמו שהיא בוודאי לכולם) החזקנו את התקווה האולטימטיבית ועם זאת ראליות שייתכן וחלומנו הורוד לא יתממש. תותי ירדה עד ל700 גרם ואז עלתה חזרה עד ל830 גרם ומעולם לא "התקדמה" מהעמדה הכי קרובה לתחנת האחיות בחדר הטיפול הנמרץ.
כמה אהבנו אותה! שרנו ודיברנו איתה, ניגנו לה, חגגנו אותה , שמנו יד ונתנו לה אצבע אותה היא אחזה חזק בכף ידה הקטנטנה. היא נעה והתפתלה, שלפה חוטים ,מצצה את הזונדה כשקיבלה אוכל והציצה עלינו בעיניים פקוחות מדי פעם ( היא בייחוד אהבה לעשות עיניים לאבא) . בעודה בחיים לא זכינו להחזיק אותה מאחר והיא לא הייתה יציבה דייה והצוות חשש שזה יותר יזיק מאשר יועיל אבל בכל עת שהצלחנו ניסינו להיות שותפים לטיפול בה להחליף לה חיתול ולמדוד חום ולנסות להיטיב איתה ולו בקצת בכל פעם שהצלחנו מכל בחינה שעלתה על דעתינו. שוחחנו עם הרופאים/ות והאחיות ושאלנו אלפי שאלות. שאבתי לה מלא חלב מהרגע הראשון . היינו שעות בפגייה גם כשהיינו ההורים היחידים.
האינטואיציה שלי צדקה, משהו הרגיש מוזר וממש לא רציתי לקחת את הצלסטון (סטרואידים להבשלת ריאות התינוק/ת ) וגם את המגנזיום (בעיקר למניעת דימומים במוח התינוק/ת וגם לעצירת צירים במידה מסוימת) כנראה שידעתי בתוכי . בסוף היא נפטרה בדיוק מהגורמים שאותם מתן החומרים הללו היה אמור למנוע . למה היא הייתה צריכה לעבור מסע כזה של סבל, תרופות, הפסקות נשימה, דקירות , ריחוק מאיתנו ועוד זה לא ברור אבל אני חושבת , אחרי ששאלתי חבר פג שבאיזשהו מקום הם לא זוכרים , הנשמה או התודעה שלהם עוד לא כאן בשלב הזה.
שימו לב שליה קדמית+דימום מתמשך+הפלות קודמות – אור אדום בוהק להריון בסיכון וללידה מוקדמת.
תקשיבו לאינטואיציה שלכם/ן!
אם זה קורה לכם/ן אני ממש מצטערת לשמוע, וואו איזה קשה!
בפרקטי הרגשנו שלפחות את אקט הסיום והקבורה עשינו בצורה הכי נכונה ו"טובה" אחרי התעקשות דיי גדולה ובעבורנו זו הייתה סגירת מעגל מאוד משמעותית.
אתם/ן יכולים/ות לבחור אם לקבור בקבר יחידני / קבר אחים/יות , אם לנכוח או לא בקבורה- אוכל לנסות לעזור לכם/ן להבין – יש לכם/ן זכות לקחת רגע את הזמן להבין מה אתם/ן רוצים לעשות – אם לוחצים אתכם/ן כמו עשו לנו אימרו זאת לבית החולים באסרטיביות – "מותר לנו לקחת יום /יומיים/שלושה להבין- אל תלחצו עלינו!" .
לתמיכה מוזמנים/ות להתקשר אלי חן 0547624704 ואם לא עונה לבן זוגי 0509550466
מברכת את קוראי/ות הדף הזה בילדים/ות והריונות ולידות קלים וטובים.
חן.